"אני מתייחס לכל הצגה שלי כאילו זו ההצגה האחרונה"

אולי המשפט החד ביותר שעוזר לנסות ולהבין מה מניע את שי פיטובסקי הוא ש"אני מתייחס לכל הצגה שלי כאילו זו ההצגה האחרונה. אולי נמות מחר".

על פניו, מדובר בהגזמה תיאטראלית. שחוקה אפילו. אחרי הכול, מה ליוצר תיאטרון מוערך בן 37, מנהל קבוצת הצעירים של הבימה, ולרפליקות של פנסיונרים. אבל פיטובסקי, וזה ניכר, אכן מאמין ש"זה יכול לקרות" וכמו ניזון מהפחד הזה, מתדלק את הארעיות שבקיום. כנראה שזה רק סימבולי שממש בימים אלה הוא נמצא בעיצומו של גיבוש היצירה הבאה שלו, שתעלה בהבימה במסגרת פסטיבל בינלאומי בנושא טרור באוקטובר הקרוב, וששותפים לו תיאטראות מובילים מרחבי אירופה.

"זו שאלה מאוד קשה איך אתה מתעסק בנושא הזה על הבמה", הוא אומר. "אבל המציאות מציפה את זה ואני חושב שזו אחת החובות של תיאטרון להתעסק בחברה, להתעסק בשאלות שבאמת מפחידות אותנו. תיאטרון, כמו כל אמנות, אתה לא יוצר בוואקום. אנחנו חיים תחת טרור כל-כך הרבה שנים, ולכן אנחנו חייבים לשאול - איך זה מעצב אותנו כאזרחים, איך אנחנו מתייחסים לאנשים, מה זה עושה לתגובות שלנו?".

- ואתה מרגיש שיש לזה אוזן קשבת?

"אני מרגיש שאי-אפשר באמת לברוח מזה. גם אם אתה, המדינה, לא רוצה להתעסק בזה, זה יבוא וידפוק לך בדלת. כמו כל מחלה שאתה לא מטפל בה, היא מתפתחת. גם עם הפלסטינים, גם עם הפליטים וגם עם המחאה החברתית - המדינה מתנהגת כמו איזה ילד שמכריחים אותו לפתור את הבעיות והוא לא רוצה. היא כאילו אומרת 'עזוב אותך, אני רוצה את המצב כמו שהוא'".

- אולי זה גם מה שהציבור רוצה? תראה למשל איך המחאה נעלמה מהשיח הציבורי.

"אני לא חושב שהמחאה נעלמה. אני חושב שקורה הרבה, ושעם כל העניין הזה של הרשתות החברתיות, יש יותר חיבור בין אנשים. אנשים יוצאים מהבועה שלהם, הופכים ליותר מעורבים. גם אני כל הזמן אומר לעצמי 'אני לא פוליטי', 'אני לא מתעסק', אבל בסופו של דבר, בין אם מסיבה פנימית ובין מחיצונית, זה קורה ואני מוצא את האישי בתוך הדבר הזה".

- השאלה אם אתה מוצא גם קהל, ואני מכוון לכך שעד כה ההצגות שלך די מוגבלות לאולמות הניסיוניים של הבימה. כאילו מחביאים אותך במרתף.

"אם הייתי רוצה, הייתי עושה תיאטרון יותר מסחרי. אני יכול לעשות הצגה על במה יותר מרכזית ולהציע נושא וקאסטינג מחוץ לקבוצה, אבל זה לא מנחה אותי וזו לא מטרה מבחינתי כרגע. זה לא משהו שימלא אותי יותר. אוקיי, אז במה מרכזית, אבל מה בתוכן?".

- יותר קהל, יותר השפעה.

"אני לא חושב, אם הצגה היא טובה, קהל יבוא לראות".

"הצגה ללא מילים"

השעה היא שעת בוקר לא מאוד מוקדמת. אני מגיע בזמן שקבענו ומוצא את פיטובסקי בפינת ה"שביבא" ההרצילאני, כבר עם אמריקנו ומאפה לצדו, מעלעל בספר שהביא מביתו שלא רחוק מכאן. אנחנו נפגשים לדבר על "מגירות", הצגה שהוא מביים בה את תלמידי שנה ב' בכיתת תיאטרון מחול של מכללת סמינר הקיבוצים, ואשר תתארח ביום רביעי הקרוב (15/5) בצוותא, במסגרת פסטיבל "עתיד התיאטרון".

"הצגה כמעט ללא מילים", כפי שהוא מסביר, המתבססת על החומרים של התלמידים שמשתתפים ביצירה, ביחד עם הכוריאוגרפיה של שרון גל.

"זאת הצגה שהיא כמו איזה חלום", הוא מספר. "המגירה הייתה נקודת התחלה, כמקום שמכיל בתוכו חומרים שאתה סוחב אחריך שנים ממקום למקום, דברים שאתה מסתיר אולי, שאתה מדי פעם פותח, שאתה לא יכול לזרוק גם אם אתה רוצה. מה שהקהל רואה זה פירוק של סיפורים והוא מרכיב לעצמו את הסיפור. זה הכוח של תיאטרון, ליצור דימויים, להשתמש בבמה כדי לברוא עולם. כמו צייר שמביא לך עולם בציור שלו, גם כרטיס לתיאטרון צריך להיות כרטיס טיסה לעולם מיוחד".

- אתה נשמע נלהב. סטודנט לרגע.

"כן, בכלל המפגש בסמינר הוא כזה שאוטומטית מחזיר אותי למקום הראשוני, שהגעתי ממנו לכאן ושהולך למקום לא ידוע, שחוקר, שמחפש. חוזרים לדברים הכי בסיסיים במטרה לגעת ולנסות ולהוציא מהתלמידים את המקום האותנטי שלהם. לנקות את כל הריקוד החיצוני ולחפש את הריקוד הפנימי יותר. את התחומים היותר עדינים. זו גם בסך הכול הפקה במסגרת הסמינר, אז ברמה הפסיכולוגית אתה עוד יותר יכול לעוף".

- וזה חופש שחסר לך בקבוצה שלך בהבימה?

"אני חושב שבקבוצה שלנו יש לנו חופש אדיר, אבל עדיין מבחינה פסיכולוגית כלפי עצמך, אתה כל הזמן צריך לעשות עבודה כדי לנקות את הרצון הזה להשיג תוצאה טובה. כי בסופו של דבר, גם אם זה תהליך ארוך ומחקרי, הצגה צריכה לצאת, קהל צריך לבוא. אתה רוצה גם שהקהל יתחבר לזה, שהיא תרוץ יותר מ-20 הצגות. זו עבודה פנימית לנקות את הרעשים ולהגיע למקום של 'אני עושה ולא דופק חשבון'".

פיטובסקי, מן הבוגרים שכל מוסד אקדמי נהנה לנופף בהם בגאווה, כבר היה במסלול חיים אחר לגמרי עד לפני קצת פחות מעשור. הוא שימש סמנכ"ל קריאייטיב במשרד הפרסום זרמון גולדמן, כאשר אביו נפטר והוביל אותו לחשוב שוב על מהות החיים, ועל הבחירות שלקח. "לימודי התיאטרון היו סוג של תרפיה, לגעת בכאב", הוא אמר בראיון ל"גלובס" בעבר. הוא למד בימוי, יצר במסגרת לימודיו את ההצגות "עשרים עשר", גריניץ", "התקלה" (על-פי דירנמאט) ו"ביאטריצ'ה" (על-פי נחום גוטמן), וזכה להערכה ולפרסים בתוך גבולות הפרינג'. "זה נתן לי חיים, כי מוות יוצר חיים", כך פיטובסקי, שקולו הייחודי לא נעלם מעיניו של אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, שנתן לו ב-2009 את המושכות להוביל את קבוצת הצעירים החדשה של התיאטרון.

טבילת האש, "החוטם" מאת גוגול, הותירה חותם ראוי. אחר כך הגיעה התנסות מוצלחת פחות עם מחזהו של מולייר "מיסייה דה פרסוניאק", לפני שהקבוצה "קפצה כיתה" עם הצגה מקורית ראשונה, אקטואלית ובועטת: "ארץ חדשה". הצגה שהתעמתה בזמן עם אמת עם הסוגיה המודחקת והלא פופולרית של פליטי אפריקה, ועשתה זאת באמצעות תיאטרון עדות רלבנטי ומשוחק היטב.

אחר כך הגיעה התנסות פוליטית נוספת של פיטובסקי, הפעם שלא במסגרת הקבוצה: הצגת היחיד "לא אשנא", שבה מגלם השחקן גסאן עבאס את דמותו הטרגית של הרופא העזתי עזאלדין אבו-אלעיש, שאיבד שלוש מבנותיו לפגזים טועים במהלך מבצע "עופרת יצוקה".

פיטובסקי, צנחן בעברו, הכיר את זירת הקרב מקרוב. ממש כפי שאת "זירת הקרב" בהצגה "השבועה" שהעלתה קבוצת הצעירים לאחרונה, הוא מכיר היטב, כמו הדור שהוא נמנה עמו. זירת הסיפוקים שאינה יודעת שובע, לרבות אלה הכלכליים.

"התאווה הרגה אותו", מתייחס פיטובסקי לדיהון - גיבור המחזה. "יש עניין של מהם הצרכים שלך והם לא בשמיים. אתה צריך אוכל ומקום לישון. מכאן, זה עניין שלי כמה אני מחליט שאני רוצה יותר ונדרש ליותר משאבים חיצוניים כדי להחזיק את הדבר הזה. לעבוד כדי לממן את האוטו שייקח אותי לעבודה או שאולי יהיה לי בית קטן יותר, בלי מפלסים ובריכה בחצר. זה עניין של באלאנס".

- שלדיהון לא היה.

"בדיוק, והים הזה שהוא אינסופי ויש בו גם כסף, גם ריגושים, גם בחורות, הוא שהרג אותו. הרי מה הפצע שלו? שאבא שלו לא היה שם בשבילו כל השנים. הוא היה בים. ודיהון אומר לו: 'אני חיכיתי לך ברציף שתבוא. בגשם, בחמסין, כל ספינה שהגיעה אני רצתי לראות אם אתה שם, ולא היית שם כמו שהבטחת'".

- בקיצור, אבא שלו היה הייטקיסט.

"כן, אבא שלו היה הייטקיסט, והטרגדיה היא שגם הוא הופך לכזה. אבא שלו, לפני שהוא מת, ראה את זה קורה ואמר לו שהוא נותן לו הכול אבל 'אל תעזוב את הבית'. אבא שלו אומר לו שזה הכול הבל הבלים, אבל דווקא לשם דיהון הולך, ויש כל-כך הרבה סיפורים כאלה, שאתה רואה שהורים היו כאלה והילדים אומרים שהם יתרחקו למקום אחר, אבל בסוף נופלים לאותו מקום. אתה חוזר למקום הזה של פצע שמנהל אותך ואתה לוקח החלטות שאתה בכלל לא יכול להבין למה אתה לוקח אותן".

- אי-אפשר להתעלם מהבחירה שלך לשחקן שיגלם את דיהון, רן דנקר, שלא היה חלק מהקבוצה, ובא עם מטען "כוכבות" אחר לגמרי.

"הוא בא ממקום אמיתי, כמישהו שמחפש לעשות דרך עם הקבוצה, להיות חלק ממנה. הוא היה אחד מאלה שדרשו לעבוד".

- ואת השחקנים בקבוצה זה לא תיסכל שהם קורעים את עצמם שנים, והנה בא זה מ"השיר שלנו" ולוקח להם את התפקיד הראשי?

"לאחד מהקבוצה היה קושי, השאר קיבלו את זה".

- מן הסתם לאחד שרצה את התפקיד.

"כל אחד רצה אולי את התפקיד הזה, ואני מבין את התסכול, אבל חשבתי שרן התאים לתפקיד, ובסופו של דבר אני שואל את עצמי מה הכי נכון ליצירה. אני משרת את היצירה".

- אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהוא מפורסם.

"ברור שאי-אפשר להתעלם מזה שהוא מפורסם, ואם זה גורם לחשיפה גדולה יותר אז בסדר. אבל זאת לא הייתה המטרה של הליהוק, וגם בהמשך לא לחצנו על זה, וגם רן לא רצה ללחוץ על זה. הדרישה שלו הייתה להיות חלק מהקבוצה וקיבלו אותו מאוד יפה".

- הוא ייטול חלק גם בפרויקט הטרור?

"בפרויקט הבא הוא לא יהיה כי הוא מצלם סדרה, אבל אולי לזה שאחריו".

- לא מדגדג לך להיות קצת דיהון?

"אין לי איזה חלום כמו דיהון, לצאת אל מעבר לים ולטלטל את כל המשפחה. מה נעשה עם הילדים?".