רובי בממתינה

כמו מינוי הרמטכ"ל ומינוי הנגיד, גם למרוץ לנשיאות יש פוטנציאל להפוך לפארסה אחרי הסיכול הממוקד של סילבן שלום, שוב נתניהו לא מרוצה מהמועמד המוביל - הפעם רובי ריבלין, ושוב הוא מנסה בדרכים עקלקלות לסכל את מועמדותו הפעם הוא שוקל לדחות את הבחירות לנשיאות או אפילו לבטל כליל את מוסד הנשיאות אם ייכשל, ימצא את עצמו שוב תומך במי שהתנגד לו קודם לכן בחירוף נפש

אירוע "שרים בבית הנשיא" שהתקיים ביום העצמאות נתן הזדמנות לשמעון פרס לנסות בפעם האחרונה להתאים את עצמו למנעד. החוק מחייב לקיים בחודש הקרוב בחירות לנשיאות, אך עדיין לא ברור כמה מועמדים יהיו בסופו של דבר, מי המועמד המוביל, והאם בכלל יהיה מי שיזכה לזייף על הבמה במשכן הנשיא בה' באייר הבא. מבין כל הנוכחים - ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - שישבו לצד פרס, היחיד שמקומו מובטח שם גם בשנה הבאה זה צביקה הדר. ככל שזה תלוי בנתניהו, את "עוף גוזל" ישירו בעוד שנה בבית ראש הממשלה בכלל.

תחושת המיאוס במערכת הפוליטית מהמרוץ לנשיאות, שירד כל כך נמוך, הביאה כמעט את כל ראשי המפלגות להסכים על דבר אחד: אף אחד מהמועמדים הקיימים לא עושה להם את זה. לא פואד בן אליעזר, לא רובי ריבלין, לא דליה איציק, דן שכטמן, מאיר שטרית או דליה דורנר. ליברמן לא רוצה את רובי, לפואד - לפיד מתנגד, איציק עוד לא השיגה את תמיכת כולם, ועל התנגדותו של נתניהו לריבלין כבר אין מה להוסיף.

החשש הגדול של נתניהו הוא שריבלין ייבחר. ראש הממשלה היה רוצה מועמד נוח וממושמע לתפקיד, שיהיה זה שישאיר את השרביט בידיו של נתניהו גם אחרי הבחירות הבאות, וריבלין, איך לומר בעדינות, לא יהיה זה שיסור למרותו. ריבלין, זקן חברי הכנסת, שועל פוליטי ותיק, מכיר את כל הטריקים והשטיקים לגמול למי שניסה למנוע ממנו להיכנס למשכן הנשיא. הוא ישתה לנתניהו את הדם בהנאה מרובה עם קשית ויותיר אותו מיובש. בגיל 75, כשהנשיאות תהיה התחנה הציבורית האחרונה שלו, נראה שעוד לא הומצא הנשק שיאיים על ריבלין.

החלחלה שאוחזת בנתניהו לנוכח המחשבה שסיכוייו של ריבלין להיות האזרח מספר אחת הם הגבוהים ביותר, יחד עם הרקב שעולה מההליך, הביאה את לשכת ראש הממשלה ובכירים אחרים לחשוב מחוץ לקופסה. מיטב המוחות בסביבתו של נתניהו משקיעים מאמצים בניסיון לדחות את הבחירות לנשיאות בחצי שנה, ולארגן מחדש את הקלפים.

זה חלום הביעותים של נתניהו, ואם קיימת אפשרות שריבלין יהיה נשיא - עדיף לבטל כליל את המוסד. את האמתלה האידיאולוגית הוא כבר ימצא. בזבוז כספי ציבור, קרבות מלוכלכים שהבאישו את ריחו של המוסד, מבחינת נתניהו מספיק רק מוקד כוח אחד.

וכשזו האווירה, נתניהו יכול למצוא רוב בכנסת למהלך לדחיית הבחירות בחצי שנה, ובינתיים ישב על כיסא הנשיא ממלא מקומו מתוקף החוק, יו"ר הכנסת. על פי הערכות, ליברמן יתמוך ביוזמה, בנט כבר אמר בעבר שמוסד הנשיאות מיותר, ואם תגויס תמיכתו של לפיד, אז רבותי וגבירותי, קבלו את הנשיא הבא: יולי אדלשטיין. לפיד הוא איש המפתח כרגע. הוא הצהיר בעבר שהוא מוכן לדון ביוזמה כזו ובתנאי שתיושם החל בקדנציה הבאה, אבל עוד פליק-פלאק פוליטי כבר לא יפתיע אף אחד.

אם הכנסת תאשר את המהלך, בעוד חצי שנה יהיו כל האופציות פתוחות. הרציונל של נתניהו הוא קודם כל לדחות את הבחירות, כי למה לקבל החלטות עכשיו אם אפשר לדחות. ניקח חצי שנה ונראה מה לעשות. למה להילחץ? בזמן הזה הכל יכול לקרות. חצי שנה יכולה להפוך לשנה, אדלשטיין עוד יכול להתגלות כנשיא לתפארת מדינת ישראל והמינוי הזמני יהפוך לקבוע. העיקר שהמועמדים הנוכחיים ינוטרלו וכל מי שהיה שותף לבלגן ימתין בצד.

בשישה חודשים אולי גם אפשר יהיה למצוא מועמד מוסכם. השטח יתנקה, האווירה תטוהר וימצאו מועמדים נקיים, או שלחילופין, יגובש רוב בעד ביטול מוסד הנשיאות. או שהאווירה תתנקה או שהבניין ייסגר. אחרי הכל, פרס הוא זה שעשה את תפקיד הנשיא לנחשק, ולא התפקיד את פרס. מי יודע, אולי בעוד חצי שנה תחזור ההילה של המשכן לגודלה הטבעי והקולות לביטול התפקיד ישמעו יותר הגיוניים.

שלום על הגדר

שלושה ימים לפני שפרצה פרשת המתלוננת מ', נפגשו שר האנרגיה והתשתיות סילבן שלום וראש הממשלה. האווירה הייתה טובה, הם דיברו על הכל. משקעי העבר הוסרו מהשולחן. נראה היה שנתניהו מבין שתמיכה בשלום לנשיאות יכולה לעשות לו דווקא טוב. כמה ימים אחר כך הפכה מועמדותו של שלום לסימן שאלה, ונתניהו נותר תקוע עם ריבלין.

אז, לפני כחודשיים, הנשיאות הייתה עמוק בכיס של שלום. היו לו שלושה קמפיינרים נמרצים שרקמו בחייהם הפוליטיים יותר ממהלך אחד או שניים - זאב אלקין, יריב לוין ויולי אדלשטיין, הייתה לו תמיכה רחבה בבית היהודי, עם יש עתיד הסגירה הייתה קרובה מתמיד, וכמובן גם כמה אצבעות בטוחות בליכוד.

על אף שהיועץ המשפטי לממשלה החליט אתמול (ד') לסגור את התיק נגדו, שלום עוד לא החליט אם לחזור למרוץ. בימים הקרובים הוא יעשה הערכה מפוכחת, יבדוק אם בסיסי התמיכה שהיו לו עדיין נותרו שם בשבילו. אם יגלה שמה שהיה לו ביד לפני חודש וחצי כבר לא תקף כיום - שלום יפרוש. הוא רוצה ללכת על קרקע בטוחה. בסביבתו אומרים שבימים הקרובים מאוד יקבל החלטה, אבל אם יש דמיון בין נתניהו לשלום, הוא בדבר אחד: גם שלום ישמח לדחות את ההחלטה בחצי שנה.

למדינת ישראל דרוש מועמד בלי שלד בארון

בארבע השנים האחרונות חלו שיבושים קשים בתהליכי מינוי לתפקידים הרמים ביותר: ב-2010 היה זה קרב על הרמטכ"לות שניפק פרשיה עסיסית, ב-2013 הייתה זו פארסת בחירת הנגיד, וב-2014 המרוץ לתפקיד האזרח מספר 1 עתיר השמצות ופרשיות סוערות. לא מדובר כאן במינוי מהשורה, כמו גלעד ארדן והגנת העורף, אלא בשלושה מוסדות חשובים מאין כמוהם, שתהליכי הבחירה שלהם מתקיימים במועדים ידועים מראש, אך כל אחד מהם היה יותר שלומיאלי, מגושם ורקוב מקודמו.

בשלושת התהליכים דפוס זהה. המועמד שנתניהו פסל בהתחלה, נבחר בסוף בניגוד לרצונו. המועמד לרמטכ"לות בני גנץ נפסל ושוחרר מצה"ל; לתפקיד הנגיד פנה נתניהו מאקשטיין ועד טרכטנברג, רק שלא יאלץ למנות את קרנית פלוג שפקפקה ביעילות מדיניותו הכלכלית; ולנשיאות הוא לא רוצה את ריבלין.

בשני המקרים הקודמים, הברווזון המכוער בסוף זכה בתפקיד. גנץ הפך לברירת המחדל אחרי פרשת גלנט ופלוג התיישבה על כיסא יו"ר בנק ישראל אחרי הסיכולים הממוקדים של פרנקל וליידרמן. לפי האנלוגיה הזו, ריבלין יהיה זה שייכנס למשכן, וכמו תמיד נתניהו יאלץ לבלוע את הצפרדע. אחרי שניסה בכל דרך למצוא מועמד אחר, נתניהו יאלץ לחזור ל"סקוור 1" ולתמוך בריבלין כמועמד הליכוד לנשיאות.

הפעלת חוקרים פרטיים במטרה למצוא חומרים מבאישים ושאר התופעות המכוערות שהופיעו בשלושת התהליכים כמעט גובלות בעבריינות. פרשת הרפז הרי נועדה לשפד את גלנט, סיפור הבושם הרג את מועמדותו של פרנקל וסיפורים החלו לצוץ מעברו של ליידרמן, והתחרות בהטלת הרפש נמשכת גם סביב הבחירות לנשיאות. סילבן שלום מצא עצמו נותן תשובות על סיפורים ישנים שצצו עכשיו, ופואד התמודד עם אירועים מ-2002 והיד עוד נטויה.

בישראל 2014 מסתבר ששלדים יכולים לרבוץ בארון בשקט. מנוחתם לא תופרע עד שבעל הבית יתמודד על תפקיד ציבורי בכיר. המדינה מתבגרת, אבל מנגנון בריא ומסודר לחשיפת שלדים עוד אין לה. בדמוקרטיות זקנות יותר כמו ארה"ב, מועמד לתפקיד ציבורי בכיר עובר בסנאט שימוע פומבי. עברו נסרק במסרקות ברזל ועדים מוזמנים לגולל נשכחות. לו הנהגנו הליך שימוע פומבי ומסודר לא היינו נדרשים לחוקרים פרטיים או הדלפות לתקשורת, כדי לגלות נסתרות בעברם של המועמדים.

כך אפשר היה למנות רמטכ"ל בלי לרצוח את אופיו, לקבל נגיד שהוא לא ברירת מחדל, ולמצוא נשיא אהוד ומקובל. מה גם שככל שמנגנון השימוע יהיה נוקב ונשכני יותר, מתמודדים שיש להם מה להסתיר לא יעזו לצאת לאור השמש ולהגיש מועמדות. לישראל מגיע מועמד בלי שלד.

היעדר מנגנון שכזה מדגיש עוד יותר את חוסר יכולת ההחלטה של ראש הממשלה ומאיר את המניעים הזרים בשיקולי הבחירה. במקום לחפש את המועמד הראוי, עושה נתניהו חישובים מי יעזור לו וכיצד. איזה רמטכ"ל ייתן יד לתקיפה באיראן, ואיזה נשיא ישאיר אותו במשרד רה"מ. המועמד שמתקבל בסופו של דבר הוא לא הטוב ביותר לתפארת מדינת ישראל, אלא הטוב ביותר לנתניהו.

באופן אירוני, הטענה הרשמית שבה ישתמש נתניהו בניסיון לדחות את הבחירות היא פארסת הנשיאות, אותה הפארסה שלו עצמו יש בה חלק. אם זו הדרך למגר פארסות, אז למה לא לחסל כבר על הדרך את מוסדות הרמטכ"לות והנגידות? הראל לוקר ימונה לעמוד בראשות ועדה שתבחן את ביטול הנגיד, אחיו יוחנן יבחן את ביטול הרמטכ"ל, ואייל גבאי יוזעק לבטל את הנשיאות.