1. קשה להעריך האם שרת הבריאות יעל גרמן צפתה מראש שהקמת ועדת גבאי לבחינת המשבר בהדסה תהווה קלף כל כך אסטרטגי מול ארגון נשות הדסה, אבל במבחן התוצאה הצליח לה: הוועדה המליצה להוציא מידי הארגון את הבעלות במרכז הרפואי, שהוא פאר היצירה הרפואית על אף כל הבעיות הרבות שתוארו כאן בחודשים האחרונים, ובלי האיום הזה - שממילא נראה היה מופרז מדי ואולי גם סרק מדי - לא בטוח שניתן היה להגיע לתוצאה הנוכחית.
נכון, הבעלות תישאר עדיין בידיים של נשות הדסה, המדינה לא מלאימה (רחמנא ליצלן) את המרכז הרפואי, אבל גם את זה אמרנו בעבר: לא הבעלות היא הקובעת, אלא אופי הניהול ובעיקר הפיקוח עליו.
על הג'ונגל שמתחולל בכמה מבתי החולים הממשלתיים כבר יכולנו לכתוב ספר בהמשכים, אז כל מי שמרגיש "פספוס" צריך לזכור את זה היום. בתחילת המו"מ מול נשות הדסה בכירי מערכת הבריאות ומשרד האוצר לא העלו בכלל על הדעת שהדסה תוכפף למשל לממונה על השכר במשרד האוצר. כששאלנו אם ישנה כוונה כזו, נענינו בגמגום ובהסברים על כך שזה לא הכלי האפקטיבי ביותר ולכן אין טעם בכלל להתעקש על כך. גם זכות וטו למדינה על מינוי יו"ר ומנכ"ל לא נראה אז ריאלי.
2. טוב עושה המדינה כשהיא מתעקשת בעניין השר"פ (שירותי רפואה פרטיים) ולא מתיישרת עם הצעת הנאמנים. המתווה שהגישו האחרונים לבית המשפט כולל מודל כאילו מתוחכם, אבל למעשה הוא בעיקר מתחכם: במקום איסור מוחלט על ביצוע שר"פ בשעות הבוקר, הם הציעו כי "במקרים חריגים" ניתן יהיה לבצע ניתוחים פרטיים בבוקר בכפוף לאישור בכתב מצד המנכ"ל. מי ימנע מהמנכ"ל לחתום על אישורים כאלה באופן סיטוני? עם כל הכבוד לכמה דירקטורים שייבחרו על ידי ועדה ציבורית, או לחשב מלווה מטעם המדינה (בהנחה ויהיה כזה), תרשו לנו לנחש שההצעה הזו היא בבחינת פרצה שקוראת לגנב. לא, אנחנו לא טוענים שהרופאים או המנהלים הם גנבים. אנחנו רק מזכירים פה שלכסף יש דינאמיקה משלו.
3. כדי להצדיק פיטורים של 550 עובדי מנהל ומשק ובצדם 30 רופאים (בהתחלה רצו 50), הנהלת הדסה ומדינת ישראל הצליחו להטמיע בקרב הציבור את הנחת היסוד ולפיה בהדסה קיים "עודף כוח אדם". עודף בהשוואה למי שאלנו, ונענינו: "בהשוואה לבתי החולים האחרים".
עכשיו הנה חידה לילדים בכיתה ג': אם לוקחים בתי חולים שנמצאים במחסור כוח אדם ובתנאי צפיפות הגבוהים ביותר מקרב מדינות ה-OECD על פי הנתונים הבינלאומיים של הארגון, האם ניתן לומר שבית חולים אחר עם תנאים טובים יותר נמצא ב"עודף"? במילים אחרות, במקום לשמר את היתרון של הדסה ולחזק את בתי החולים האחרים, מבקשים "ליישר קו" כלפי מטה.
במקרה של פיטורי הרופאים, קשה שלא להיקלע לדילמה מוסרית: מחד, ישראל צפויה לעמוד בשנים הקרובות בפני מחסור ברופאים על רקע פרישה מאסיבית של רופאים מבוגרים (רבים מהם עולים מברית המועצות לשעבר), בצד מספר נמוך יותר ונמוך מדי של בוגרי בתי ספר לרפואה. ההסתדרות הרפואית לא רוצה להיות חתומה על תקדים של פיטורי רופאים, ודאי לא על פיטורים של רופאים דווקא בעת של מחסור.
מנגד, לא לפטר רופא אחד מחדד את הקלות שבה נפטרים כאן מ-550 עובדי מנהל ומשק - אלה שמבשלים, מחליפים את הסדינים המוכתמים ועושים את רוב העבודה השחורה. ועדי הרופאים, אגב, לא פצו פה בעניין הפיטורים האלה. הרי אלה בסך הכול "עובדים", ואילו לובשי החלוקים הלבנים הם רופאים, שליחים. מה לנו ולהם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.