זן ה"אוגרים" הקיצוניים: למה אנחנו אוספים שמאטס?

תיאורטית, קיצור אופק הזמן הצפוי של אדם, שם יפה להזדקנות, צריך להביא לכך שהוא יתחיל להיפטר מחפצים. מעבר לגיל מסוים, אנשים אמורים להפוך לפחות מטריאליסטים, לכאורה, הן משום שלא יהיו להם עוד הרבה הזדמנויות להשתמש בחפצים, וכן משום שהחפצים לעיתים קרובות מתאימים לסגנון שכבר אינו רלוונטי.

את הטענה הזו טוענים דיוויד אקרט ולינזי בייקר במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Gerontology, אבל מיד מסבירים כי הממצאים שלהם סותרים את התיאוריה. הממצאים הם שהחל מגיל 50 בערך, ועד הגילאים המבוגרים ממש, אנשים מתחילים לצבור יותר. גם אם אינם שייכים באישיותם לזן ה"אוגרים" הקיצוניים, הרי שהחל מגיל 50, הם כנראה לא ינקטו במאמצים לסלק מוצרים לא נחוצים כפי שעשו בצעירותם. מעל גיל 70, כ-30% מהנשאלים לא עשו דבר בשנה האחרונה כדי להיפטר מחפצים.

החוקרים מעלים כמה השערות. האחת היא כי עם השנים נאספים חפצים בעלי ערך סנטימנטלי בשיעור גבוה לעומת חפצים שנחשבים שימושיים בלבד. כמו כן, עם השנים כאשר הילדים עוזבים את הבית, מתפנה מקום שבו ניתן לאחסן חפצים רחוק מן העין. עוד אפשרות היא שהפעילות של הסידור - קשה פיזית למבוגרים.

ברמה העמוקה יותר, ייתכן והמבוגרים נזכרים שהתחרטו בעבר על חפצים שנפרדו מהם, או חוששים שלא יוכלו לשחזר אותם אם יתחרטו. מבחינה רגשית פרידה מחפצים מסמלת פרידה מתקופות חיים שעברו.

במחקר נמצא כי גם בגיל המבוגר, חלק מן הציבור נפטר מחפצים באופן קבוע כחלק שגרתי ממטלות הבית, אבל קבוצה זו הולכת וקטנה יחסית לאוכלוסייה ככל שמתקדם הגיל.

אגב, החוקרים בחרו בשאלה "האם נפטרת לאחרונה מחפצים", כחלופה לספירת כמות החפצים של המבוגרים לעומת הצעירים, משום שפשוט בלתי אפשרי לספור את כמות החפצים של אנשים בעולם המערבי, הן עשירים והן עניים.

אי אפשר לזוז

הביטוי הקיצוני של התופעה הזו, מבוגרים שאוגרים כמויות עצומות של חפצים עד שאינם יכולים לנוע בתוך ביתם, הוא עניין מוכר. התופעה הזו שונה מהתהליך העובר על כלל האוכלוסייה. אצל האוגרים הקיצוניים, מדובר כנראה בתופעה שמקורה חרדתי.

כבר בגיל צעיר אנשים אלה אוגרים יותר מאחרים, ופעולת ההיפטרות מחפצים מעוררת בהם חרדות רבות, אולם בגיל מבוגר קשה להם יותר לגייס את המשמעת העצמית הדרושה להם כדי להילחם בחרדה. כמו כן, אם במשך כל חייהם בני אדם אוספים בכל שנה קצת יותר חפצים ממה שהם צריכים, הרי שבסוף חייהם הפער בינם לבין בני גילם גדל לממדים מפחידים.

קבוצה של פסיכולוגים פיתחה שיטת טיפול מיוחדת להפרעה. בניגוד לטיפול אנטי חרדתי רגיל, הוא אינו מבוסס לא על תרופות ולא על חשיבה מופשטת או דמיון מודרך המאפיינים את הטיפול הקוגניטיבי לצעירים. במקום זאת הטיפול מבוצע סביב ויחד עם החפצים, כאשר המבוגרים מתושאלים בזמן אמת לגבי הערך הממשי של חפץ לגביהם, והמטפל מסביר להם כיצד יוכלו לשמר את הזיכרון של החפץ, למשל בתמונות או בכתיבה, מבלי להמשיך לאחוז בחפץ עצמו. את תהליך הפרידה מחפץ חשוב במיוחד, מלווים המטופלים ביומן שבו מתעדים מתי ואיך החפץ חסר להם, עד שלרוב הם מגלים שההרגשה שלהם לגבי מסירת החפץ משתפרת עם הזמן.

רכיבים אחרים של הטיפול כוללים אחסון רוב החפצים במחסן מחוץ לבית, וכן סגירת כל החפצים החשובים בחדר אחד עמוס עד גדותיו כדי שבשאר הבית ניתן יהיה לחיות כהלכה.