אורי אליצור: "הברנז'ה העיתונאית נגועה בשנאת נתניהו"

תקופה לא קלה עברה על "מקור ראשון", מאז הודיע בתחילת חודש מארס בעליו, שלמה בן-צבי, כי אינו יכול עוד. מי שהחזיק בעיתון בעשר השנים האחרונות, ניסה להתרחב באמצעות רכישת "מעריב". המהלך לא רק היה גדול על יכולותיו, הכלכליות והניהוליות, אלא גם המיט אסון על נכס הבסיס שלו שנחשב לעיקר גאוותו. כך, כמעט ללא הכנה מוקדמת, מצאו עצמם עובדי "מקור ראשון" תחת ניהולו של נאמן מטעם בית המשפט, ללא משכורות, ובעיקר במצב של אי-ודאות.

שלדון אדלסון, בעליו של "ישראל היום" ומי שמטלטל את ענף העיתונות המודפסת בשנים האחרונות בעזרת כיסים שעומקם בלתי מוגבל, זכה בהליך התמחרות על העיתון. אך זו הייתה רק ראשית הסאגה בה עלו שמותיהם, במישרין ובעקיפין, בפועל או רק בתאוריות הקונספירציה, של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הכלכלה נפתלי בנט, הממונה על ההגבלים העסקיים (יחידת סמך של משרד הכלכלה, הזכירו הקונספירטורים) דיויד גילה, ואפילו מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס.

רק בסוף החודש שעבר הודיע הממונה על ההגבלים כי אין הוא מתנגד להעברת העיתון ל"ישראל היום", וכעת יכולים ב"מקור ראשון" לצאת לדרך חדשה. "אכן עברנו תקופה של חוסר ודאות שנמשכה כחודשיים, וזה היה קשה מאוד מפני שהעובדים לא קיבלו משכורת כמעט לאורך כל התקופה", אומר בראיון טלפוני אורי אליצור, העורך בפועל של העיתון. "אבל היה ברור שכדי שנעבור את המשבר בשלום, ובסופו של דבר יבוא מישהו שירצה לרכוש אותנו, אנחנו חייבים להמשיך להיות עיתון חי, ועיתון שלא מופיע שבועיים-שלושה הוא עיתון מת".

- זה לא סוד שהעובדים היו מעוניינים בתחילה ברוכש אחר, ולא באדלסון.

"אנחנו בחרנו להמליץ על הקבוצה בראשות אודי רגונס (מנכ"ל "מקור ראשון", י"כ). רצינו קבוצה של אנשים ללא אינטרסים אחרים או עיתון אחר, שאנחנו הבן יחיד שלה, ושהאג'נדה של הבעלים קרובה מאוד לזו של העיתון שלנו. חששנו קצת לצביונו ולאופיו של העיתון, אבל אותה קבוצה לא יכלה להתמודד כספית מול קבוצת ישראל היום".

- אבל אחרי ש"ישראל היום" כבר זכה בהליך, והאישור של המהלך התעכב אצל הממונה על ההגבלים, אתם כבר מאוד לחצתם שהרכישה של אדלסון תאושר.

"כן. הנאמן רו"ח חן ברדיצ'ב, אמר לנו מראש שהכסף שיש לו בקופה יכול להספיק לשלושה שבועות. מעבר לזה אין לו כסף. הוא עשה את כל המאמצים לגמור את התהליך בזמן, והמליץ לבית המשפט על קבוצת ישראל היום. אם הממונה היה מחליט תוך יום עד שלושה ימים שהוא לא מאשר את העסקה, אז העניין היה מתחיל מחדש. אבל לקח לו כמעט חודש, וכשהגענו לסוף החודש, אמרנו שעבר הזמן שאפשר לבחור מישהו אחר, כי אז היה מתחיל מחול שדים שהיה נמשך עוד כמה שבועות, זמן שלא היה לנו. אז ביקשנו שהממונה יאשר את החלטת בית המשפט. לא היינו הכי מאושרים ממנה, אבל זה בסדר מבחינתנו".

"לא נהיה שופר של נתניהו"

בכל אותם ימים שבהם "מקור ראשון" התנדנד בין חיים ומוות, התאכזבו בעיתון מהברנז'ה התקשורתית, שהתגייסה נגד סגירת ערוץ 10 למשל, אבל לא מיהרה לתמוך בעיתון המזוהה עם הימין או להתעניין בגורל אנשיו.

"כתבנו את הטענות האלה באיזה מאמר מערכת נואש שפרסמנו אחרי שהעניין נסחב", אומר אליצור. "אבל אני מוכרח לומר שמיד אחר כך הקולגות התעוררו, ורבים מהם יצאו להגנתנו, ותמכו בנו. בשבוע האחרון התקשורת הייתה בסדר איתנו. אנחנו יודעים שיש בעיה - שאני ודאי לא מזדהה איתה - שבתקשורת הישראלית ככלל רואים את 'ישראל היום' כאילו הוא אויב העיתונות, ושלדון אדלסון עוד יותר, ולדעתי אין לזה שום הצדקה".

- גם אנשי ימין, חלקם גם כותבים ב"מקור ראשון", תקפו את העיתון לא כי הוא ימני אלא כי הוא עיתונו של נתניהו. אתה לא שותף לדעה הזאת?

"אני כן שותף. אני אומר ככה: זה לגיטימי לגמרי, אבל זה לא הקו שלנו. אנחנו לא עיתון של נתניהו, אבל אני לא רואה בזה בעיה. הניו יורק טיימס הוא עיתון של אובמה, הוא מנשק לו את הנעליים כל בוקר שלוש פעמים, כל גיהוק של אובמה זוכה שם לתשבחות, ובכל זאת הוא עיתון רציני. גם הגרדיאן הבריטי מזוהה לחלוטין עם מפלגה מסוימת ועם העומד בראשה, ונחשב לאחד העיתונים הרציניים בעולם. זה לגמרי לגיטימי וזה מותר.

"מה גם שבישראל יש עיתון, החזק ביותר והמכתיב ביותר את סדר היום של המדינה, שהוא גם כן עיתון של איש אחד. אמנם האיש האחד מתחלף, אבל 'ידיעות אחרונות' זה העיתון של האיש שיפיל את ביבי. פעם חשבו שזה אולמרט, פעם חשבו שזה לפיד, אפילו בנט היה קצת, בתקופה מסוימת, יקיר 'ידיעות אחרונות', כי אמרו אולי הוא זה שיפיל את ביבי". מ"ידיעות אחרונות" לא נמסרה תגובה עד לסגירת הגיליון.

- אז אתה אומר ש"ישראל היום" הוא עיתון לגיטימי, רק שזה לא מי שאתם. אולי עכשיו תיאלצו להיות כאלה?

"אנחנו לא נהיה. הם הבטיחו לי שהם לא יתערבו בתכנים בכלל. חוץ מזה, אנחנו מספיק חזקים כדי לעמוד מול לחצים".

- מי הבטיח?

"המו"ל בארץ (אשר בהרב, י"כ), נציגי שלדון אדלסון בארץ. הם הבטיחו את זה ויש לי סיבה טובה להאמין להם גם אחרי שדיברתי איתם והסתכלתי להם בלבן של העיניים. 'ישראל היום' אחד כבר יש להם, הם לא צריכים שניים, והם מבינים את האיכות ואת המשמעות של 'מקור ראשון'. 'ישראל היום' בנוי ככה שהוא נפוץ באופן הכי רחב שאפשר ואנחנו עיתון איכות, אליטיסטי, שמדבר אל קבוצה קטנה יותר של אנשים. קבוצה שהיא קהילה נאמנה של קוראים. אם נשנה את פנינו הקבוצה הזאת תעזוב אותנו, ואז מה הם הרוויחו?".

- אז אם ממשלת נתניהו שוב תשחרר מחבלים כחלק מעסקה עם הפלסטינים, אתם תבקרו את זה בלי לחשוב פעמיים.

"נבקר כפי שאנחנו מבקרים את זה כל הזמן. יש אצלנו כותבים שהם יותר אוהדים של נתניהו, יש אצלנו כותבים שהם מתנגדים חריפים לנתניהו והם שופכים עליו ביקורת כל שבוע. הקורא יודע את זה, ואנחנו לא מתכוונים לשנות את זה. על כל פנים, אנחנו לא הולכים על איש אחד, לנו יש כיוון. נכון שעם הכיוון שלנו אנחנו לא מתנגשים הרבה עם ראש הממשלה כי בגדול הוא הולך באותו כיוון, אבל אנחנו לא נהיה שופר של ראש הממשלה".

- העיתון היה מזוהה במידה מסוימת עם נפתלי בנט בתקופה האחרונה. גם הסיקור שלו לא יושפע עכשיו?

"לא. אנחנו נמשיך להיות עיתון עצמאי, אם יכתיבו לנו יש לנו מספיק כוח לעמוד מולם. אבל אני באמת חושב שהם לא ינסו לשנות את הקו שלנו".

בינתיים, בסוף השבוע האחרון, לאחר קיום הראיון, בחרו ב"מקור ראשון" להבליט בכותרת הראשית של העיתון מתקפה של יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין (ליכוד), על שותפיו של נתניהו לקואליציה, הבית היהודי ויש עתיד. האם מדובר בתחילת ההשפעה של הבעלות החדשה או בעניין מקרי? ימים יגידו.

"הפלסטינים לא יוותרו על הסכסוך"

אליצור, יליד 1946, הוא פובליציסט ותיק, שדילג לאורך השנים בין שדה העשייה הפוליטית לשדה העיתונאי. הוא היה ממקימי ההתנחלות עפרה, ובהמשך שימש במספר תפקידים בולטים בהנהגת המתנחלים, בהם מזכ"ל תנועת אמנה, והיה מראשי תנועת גוש אמונים ומועצת יש"ע. בתחילת שנות התשעים החל לכתוב טור שבועי במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", אותו כתב עד ל-2008. אז גם קיבל עבורו, ועבור פועלו כעורך בטאון המתנחלים "נקודה", את פרס סוקולוב על מפעל חיים.

התפקיד הבכיר והמשמעותי ביותר שלו בשדה הציבורי היה ראש לשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך הקדנציה הראשונה שלו. אבל כשאליצור נשאל על סביבת העבודה המלחיצה סביב האיש, שמובילה לתחלופה גבוהה של אנשים סביבו, שחלקם הפכו בהמשך מאוהבים לאויבים, נדמה שהוא עושה לבוס לשעבר מעט הנחות.

- אומרים שקשה מאוד לעבוד עם נתניהו, גם בגלל שרעייתו, שרה, מעורבת מאוד.

"הדיבור הזה, חלקו הגדול נסמך על זה שהברנז'ה העיתונאית נגועה בשנאת נתניהו. זאת לא ביקורת, זאת שנאה. אני לא יודע מה הפשר שלה, אבל כל מי שתומך בנתניהו נחשב ללא עיתונאי, ללא רציני, לאויב הדמוקרטיה. אלה דברים לחלוטין לא רציונליים ולא מידתיים. זה לא נכון, לשכת ראש הממשלה היא תמיד מקום לחוץ וקשה, ואנשים שם נכנסים לקשיים, אבל לשכת נתניהו בעניין הזה לא יוצאת דופן".

- הרבה מאוד אנשים שעבדו עם נתניהו עזבו אותו, ובטונים צורמים. אפילו נפתלי בנט שהיום נחשב ליריבו, כמעט אויבו.

"אני עבדתי עם נתניהו, ואני לא מסוכסך איתו. אני לא יודע מה היה בין נתניהו לבנט שהיה ראש לשכה שלו בתקופת האופוזיציה. אני לא חושב שזה נכון שבנט הוא אויב של נתניהו, זה ודאי לא נכון אובייקטיבית. יכול להיות שבנט הוא מתחרה, הוא הקים מפלגה שלקחה הרבה קולות מהליכוד אז אני מבין שיכול להיות מתח ביניהם".

לפני כשנתיים נחשף כי אליצור כותב מפעם לפעם נאומים עבור ראש הממשלה נתניהו, במהלך שזכה בסופו של דבר לביקורת מצד מועצת העיתונות - לאחר שבתחילה היא דווקא קבעה כי אין בכך פסול. בהקשר הזה, מעניין לשמוע את קביעתו של אליצור, כי למרות קריסת המו"מ עם הפלסטינים לאחרונה, נתניהו דווקא חצה את הרוביקון בכל הנוגע לחלוקת הארץ, והוא ניצב כעת בצד המנוגד לזה שבו עומד אליצור עצמו.

"בנושא הזה אני יודע שכבר הפסדתי, הרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה ואני לא יכול לעצור אותה", הוא מפתיע. "אני יודע בוודאות שהשמאל ניצח כאן ניצחון מוחץ. 90% ממקבלי ההחלטות בישראל, בעד מדינה פלסטינית. אם אבו מאזן יגיד שהוא מקבל את התנאים הבסיסיים של ויתור על זכות השיבה, קווי 67' עם תיקוני גבולות שיכללו את גושי ההתנחלויות - מעלה אדומים, גוש עציון, אריאל - זה ייחתם וזה יהיה. אם הפלסטינים היו רוצים מדינה, הייתה להם מדינה מזמן. אחרי נאום בר-אילן גם נתניהו שם, ואני אומר לך שהוא שם מידיעה".

- נתניהו מוכן לוותר על יותר מ-90% מהגדה?

"כן. אז הוא יגיד 80% ומשהו. עקרונית נתניהו מוכן, מבלי להיכנס לשאלה איפה יעבור בסוף הגבול. ל-80% הוא מסכים, ואפילו רוצה בזה".

- ומה עם ויתור בירושלים?

"עכשיו אתה מנהל איתי משא ומתן בשמם. עזוב את זה. עקרונית, הנוסחה הזאת של גבולות 67' פלוס חילופי שטחים ומעמד כלשהו לפלסטינים במזרח ירושלים, כנגד ויתור על זכות השיבה וקץ הסכסוך - נתניהו רוצה בזה".

- זה מעניין, כי בחוגי השמאל יש גישה הפוכה של "כבר הפסדנו למתנחלים כי ההתנחלויות קבעו יותר מדי עובדות בשטח". ואתה אומר הפוך - הפסדנו כבר לשמאל.

"אני לא אומר שהפסדנו בגלל שיש פה עוד צד, והוא לא מסכים, אז העסק הזה יקרוס. בסופו של דבר הוא יקרוס. הפלסטינים לא רוצים אותו כי ההגדרה העצמית הפלסטינית היא לא המדינה הקטנה שאנחנו מדברים עליה. הסכסוך עם ישראל הוא ההגדרה הפלסטינית, ועם לא מוותר על ההגדרה העצמית שלו. הם לא יוותרו על הסכסוך עם ישראל בשום מחיר".

"אז יהיו עשרה אחמד טיבי"

בשונה מחלק גדול מאנשי הימין שתוקפים את עמדות השמאל בנושא חלוקת הארץ אבל לא מציבים מולן אלטרנטיבה ברורה ומגובשת, אליצור מתבלט בכך שהוא דווקא מציע במאמריו תוכנית ברורה. אמנם, ניתן בהחלט להתווכח על הנחות היסוד העובדתיות שבבסיס התוכנית הזאת, אבל אין ספק שהיא מאתגרת את המוסכמות המקובלות, ואת שיח השמאל-ימין השחוק והמייגע שנדמה שהכל כבר נאמר בו.

- אם הניתוח שלך נכון, צריך להיערך למאבק מול הפלסטינים במאה ואפילו במאתיים השנים הקרובות.

"נכון. ומה שאני מציע זה שהמאבק הזה יתנהל בתוך מדינת ישראל. שנספח את יהודה ושומרון, ניתן אזרחות ישראלית לכל הפלסטינים שגרים שם, ונתמודד עם זה בתוך הבטן שלנו. זה הפתרון הכי רודף שלום, הכי ציוני והכי סביר. יש פה אתגר גדול מאוד, זה לא יהיה קל, אבל בשום מקרה אחר גם לא יהיה קל".

- יגידו לך שזה לא ציוני כי אז רוב, או לפחות חלק גדול מאוד מאזרחי ישראל, לא יהיו יהודים.

"לא אומרים את זה רק לי, מכניסים את זה לראש של אובמה ושל קרי. אני אומר, נספח, וזאת תהיה מדינת העם היהודי, מדינה דמוקרטית למופת, שנותנת זכויות שוות למיעוט הערבי הגדול שיושב בתוכה, ולא תהיה דו-לאומית".

- איך זה יכול להיות?

"המגמות הדמוגרפיות הן לטובתנו, ואם נספח את כל הערבים היושבים ביהודה ושומרון - אפשר לעשות את זה במדורג לאורך 30 שנה, ואפשר גם לעשות את זה יותר מהר - הם יהיו בערך 33%. היום מספר הערבים ביהודה ושומרון לא כולל את עזה, הוא בערך כמו מספר הערבים בישראל. אז הם יהיו שליש ואנחנו יכולים להתמודד עם זה. המחשבה שהיהודים יהיו תמיד מפולגים והערבים תמיד מאוחדים, שתהיה להם מפלגה ערבית אחת גדולה, זה שטות. היום אין להם מפלגה גדולה, הם מפולגים הרבה יותר מאיתנו, יש להם 20% מהאוכלוסייה ופחות מ-10% בכנסת".

- אז אתה בונה על זה שנספח אותם והם ימשיכו להצביע באחוזים נמוכים?

"אני לא בונה על זה, אבל אני לוקח גם את זה בחשבון. זאת תופעה, אגב, כלל עולמית, איפה שיש מיעוטים גדולים הם מצביעים בשיעורים נמוכים. וחוץ מזה, אז יהיו עשרה אחמד טיבי בכנסת, מה יש? הוא איש נחמד".

- אבל אם הצביון של הכנסת יהיה שונה באופן מהותי, אז צביון המדינה יהיה שונה באופן מהותי.

"אני לא חושב שזה נכון. במקום להילחם בשדות מוקשים ועמדות מקלעים משני צדי גדר אנחנו נילחם בכנסת, נילחם ברחוב, נילחם בעיתונות, נילחם בשוק הדעות, וננצח גם בזה כמו שניצחנו בכל הזירות האחרות".

- עכשיו, אחרי יום העצמאות, איך אתה רואה את מצבנו ועתידנו כאן אחרי 66 שנה?

"אני אומר שקודם כל בשבילי הימים האלה, כולל יום הזיכרון, הם ימים שצריך להסתכל בהם בעין טובה. יש לנו המון ביקורת - אנחנו העיתונאים בכלל, תפקידנו הוא ביקורת, אנחנו רואים את המומים של המדינה. אבל יש כל כך הרבה דברים טובים במדינה הזאת, אין אח ורע להישגיה של ישראל בעולם כולו. מדינה שב-66 שנה הכפילה את אוכלוסייתה ביותר מפי עשרה, ושקלטה עלייה מארצות מצוקה, והיום אנחנו מעצמת היי-טק עולמית, וחקלאות עולמית, ומעצמת תורה עולמית, ומקום 11 במדד האושר העולמי.

"אז יש המון פגמים שצריך לתקן, אבל יש כמה ימים בשנה, ריבונו של עולם, תשכחו רגע את הפגמים, תסתכלו כמה יפה, ותשמחו ותגידו אחד לשני 'שלום אחי, תודה רבה'. זה בעיניי יום העצמאות, בשביל זה אני צריך אותו".