"לוקח לאנשים זמן להתרגל לקנות רק ספר אחד במחיר מלא"

הר הכרמל הוא כנראה אחד האזורים העירוניים היפים בארץ. למי שגדלה שם, והייתה לסופרת, אולי כמעט בלתי אפשרי שהדבר לא יתבטא בעבודתה. ואכן, בספריה של יהודית קציר, נוכחים הכרמל והעיר חיפה כשחקנים פעילים לעתים קרובות, מחליפים פנים ותקופות, אבל הדמויות והעלילות חוזרות ובאות מההר הירוק כל ימות השנה.

- כמו ריבי שנהר, גיבורת ספרייך "למאטיס יש את השמש בבטן" ו'הנה אני מתחילה', גדלת בכרמל ועברת לחיות בתל-אביב. עד כמה הרקע הזה הוא חלק מהזהות שלך?

"באופן טבעי, רוב הסופרים כותבים בספריהם הראשונים על המקום שהם מכירים הכי טוב, ובמקרה שלי זו חיפה, ובעיקר הכרמל. חיפה, מבחינתי, המהות שלה, היא של שכבות. בנובלה 'והעננים נוסעים, נוסעים', למשל, הגיבורה מגיעה לחיפה שנים אחרי שהיא כבר לא גרה בה. זו הרגשה מתעתעת של שייכות ואי שייכות, מוכרות וזרות, כמו אהוב שהכרת טוב וכבר עבר כברת דרך בלעדייך.

"יש לי מחיפה זיכרונות ילדות ונעורים, שבאו לידי ביטוי ברומנים שלי - אהבת נעורים בחוף הים, בחורשת האורנים, מקומות המסתור בטבע. יש גם זיכרונות ילדות מוקדמים יותר, כמו בסיפורים המוקדמים 'שלאף שטונדה' ו'דיסניאל'. זו חיפה של שנות ה-60. 'חיפה האדומה' של פעם, עם מצעדי אחד במאי ו'מצעד המחולות' שהתקיים ביום העצמאות ברחוב הרצל, והכרמל של הייקים.

"ויש שכבה מוקדמת יותר, של חיפה לפני שנולדתי, ילדותם של הוריי שנולדו וגדלו בחיפה ושל סבי, שנולד בחיפה ב-1909 ולמד במחזור הראשון של בית הספר הריאלי. השכבה הזו באה לידי ביטוי ב'צילה', הרומן האחרון שלי, בחלק שמתאר את הולדת הקשר בין סבי לסבתי. הוא חי בחיפה בבית הוריו והיא גרה בתל-אביב ועבדה בחיפה כמורה. חיפה כפי שמצטיירת בדמיוני מהמכתבים שלהם, בראשית שנות ה-30, הייתה עיירה קטנה של כמה שכונות יהודיות בצד שכונות ערביות והמושבה הגרמנית הטמפלרית.

- את מתגעגעת לחיפה?

"כן, אבל רק כשאני נמצאת בה".

- למה בעיקר?

"בעיקר לנוף, לטבע, לעצים, לריח האורנים. הם מאוד חסרים, אבל כמו שאמרתי, אני נזכרת בזה רק כשאני פוגשת אותם".

- את עוסקת הרבה באהבה ובנשים בהקשרים שעשויים להיתפס בעייתיים, כמו רומן של מורה עם תלמידה בת 15, או דמותה של אם סבתך צילה, שבגדה בבעלה וחייתה למעשה עם שני גברים.

"אין לי רצון להיות פרובוקטיבית במתכוון. הסופרת והמסאית סוזן זונטג אמרה פעם, שמהותו של סופר לחקור את 'אזורי הספר' של הנפש, האזורים הגבוליים והמסוכנים, שרובנו דורכים בהם רק בחלום או בתת-ההכרה. מעניין אותי לכתוב על אהבות לא 'בורגניות', מהסוג שמסתיים בחתונה, שני ילדים ומשכנתא, למרות שגם זה מעניין.

"תמיד נמשכתי לכתוב על אהבות בלתי אפשרויות, מורכבות, סודיות. אהבות לא למען המשך הקיום, אלא למען עצמן, בשביל הנפש, כמו בין המורה לתלמידה, או בין צילה לאהובה הצעיר חנן, שלא היו להם ילדים משותפים. כך גם ב'למאטיס יש את השמש בבטן' - בין בחורה צעירה וגבר מבוגר ממנה בהרבה שנים ונשוי, או ב'שלאף שטונדה' - בין בני דודים. אני מניחה שמשהו מהמהות הנפשית שלי בא לידי ביטוי בבחירות האלה".

- את משלבת בסבטקסט שיפוט כלשהו כלפי הדמויות?

"אני משעה את השיפוט המוסרי שלי כשאני כותבת. תפקידו של סופר אינו לשפוט את הדמויות שלו. הוא אמור לאהוב ולהבין אותן, להיות איתן באמפתיה. לא לשפוט אותן מוסרית. זה גם לא מעניין. אולי זה עניין לבתי משפט, בטח לא לספרות. הנפש של הומברט רצתה את לוליטה. אז לא נכתוב על זה, כי זה לא מוסרי? נאבוקוב יצר מסגרת שבה גיבורו כותב את הסיפור מתא הכלא. הוא אומר לקורא, 'הנה תירגע, הוא יושב בכלא', אבל עניינה אותו הנפש של הגיבור, שמוליכה אותו בדרך המסוכנת של התשוקה".

- את מכוונת לקהל נשי בעיקר?

"ממש לא. גם לא כל הגיבורים שלי נשים. גיבור הנובלה 'מגדלורים של יבשה' הוא גבר בן 60. בכל אחד מספריי יש דמויות של גברים. נכון שברוב הסיפורים נקודת המבט המובילה היא של אישה, שאני מכירה ומבינה הכי טוב. אבל אני מקבלת המון תגובות גם מקוראים גברים, כולל מנשיא המדינה. מר פרס התקשר אחרי שקרא את 'צילה' וכתב לי מכתב בן 3 עמודים.

"גם נפגשנו ודיברנו על הספר. הוא התרשם במיוחד מהדמות של צילה, מכוחות החיים שלה. במכתב התייחס ל'מאדאם בובארי' ול'אנה קרנינה', דמויות נשים שהיו להן קשרי אהבה מחוץ לנישואים, אבל בעוד הן מחליטות להתאבד, צילה, כך כתב, היא 'מלכת החיים ולא שפחת הייאוש'. יש לו הביטויים האלה. הוא כתב שדמויות הנשים הגדולות נכתבו מאז ומתמיד בידי סופרים גברים, ודמותה של צילה נכתבה בידי אישה".

- אילו עוד תגובות מעניינות קיבלת?

"אחרי שהספר יצא, התקשרו אנשים שהיו ילדים בבית הילדים הצמחוני שהקימה צילה ברמת-גן, שפעל משנות ה-30 עד שנות ה-50. זה מאוד ריגש אותי. בספר מוזכרות משפחות מכל הארץ, ורבים גילו את משפחתם, את עצמם ואת ילדותם באמצעות 'צילה'. גם כאלה שלא היה להם בהכרח קשר משפחתי למי שמוזכרים בו. התגובה שהכי שימחה אותי, הייתה שהחייתי לאנשים את ילדותם, וגם את מה שהיה לפני שנולדו, החיים בארץ בראשית המאה הקודמת".

אי של שקט

הזדמנות נוספת שבה תנסה קציר לשפוך אור על דמותה המורכבת של צילה תהיה בפסטיבל הסופרים הבינלאומי שיתקיים החל מה-18עד ה-23 בחודש בירושלים. "זה לא הפסטיבל הראשון שאני משתתפת בו", אומרת קציר, "אבל אני תמיד אוהבת לבוא לירושלים. משכנות שאננים זה אי של שקט, תרבות ויופי. מספר הסופרים שבאים השנה מחו"ל הוא קטן יחסית ואני תוהה אם זה מסיבות פוליטיות. התוכנית, בכל אופן, נראית לי מעניינת. אני שמחה במיוחד על ההזדמנות לדבר על 'צילה', שעד עכשיו לא היה לו אירוע משמעותי בירושלים. את המפגש איתי תנחה הסופרת דורית רביניאן ותלווה מוזיקלית עלמה זוהר הנהדרת. אחרי המפגש, יתקיים אירוע לרגל מלאות 90 שנה להולדת יהודה עמיחי, שבו אקרא שיר".

הספר "צילה" גם הביא את קציר למועמדות לפרס ספיר לשנת 2013, כאשר בסופו של דבר, זכתה בפרס נעה ידלין עם "בעלת הבית".

- התאכזבת?

"כן. שמחתי להיות ברשימה הקצרה של חמשת העולים לגמר, גם זו זכייה. אבל חשבתי שלפרויקט חיים כמו שהיה בשבילי הספר הזה, שהושקעו בו כל-כך הרבה שנים, מחשבה ועבודה, הגיע לזכות בפרס. כולם סביבי חשבו כך, זה היה ההימור המוביל.

"הסתבר לי שכמה מהשופטים בוועדה העדיפו לבחור בספר שייצג לדעתם את 'רוח הזמן', כיוון שהוא מצביע על שחיתות. כאילו שתפקידה של ועדה ספרותית להתריע כנגד התופעה של השחתת החברה. אכזב אותי שהשיקול בבחירה לא היה ספרותי נקי אלא חברתי, עיתונאי, פופוליסטי אולי. וכל זה בלי לפגוע בזכויות של נעה ידלין שהיא אישה מקסימה ואני מאד מחבבת אותה".

- מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עליך את רישומו?

"לבושתי, רק בשבוע שעבר קראתי את 'לבד בברלין' של האנס פאלאדה, ולפניו קראתי את 'השתיין' שלו. 'לבד בברלין' ראה אור בדיוק בתקופה שבה כתבתי את 'צילה' ובאותו זמן לא קראתי פרוזה. לכן ספרים שיצאו אז נדחו לעכשיו.

"עברתי חוויה מטלטלת עם הספר הזה, היכולת של פאלאדה להכניס אותך לתוך החיים תחת המשטר הנאצי, לתאר בפרטי פרטים את האנשים האלה הקטנים, שפתאום הגיעו לעמדות כוח, ואת מנגנון ההלשנה. תמיד הרי אומרים 'למה הגרמנים שיתפו פעולה ולא התנגדו?' מהספר מובן שזה קרה כי תגמלו אותם ככל שהיו יותר נאצים, ורדפו אותם על הטלת הספק הכי קטנה בפיהרר. הלשינו, חקרו והוציאו להורג על כלום.

"הספר כתוב כל-כך משכנע, שהיום אני הרבה יותר מבינה איך לגרמני הפשוט היה כמעט בלתי נמנע לשתף פעולה ולא להתנגד כפי שעשו שני גיבורי הספר, שבסוף נידונו למוות".

- על מה את עובדת היום?

"כרגע אני עורכת רומן לקיבוץ המאוחד ומרצה בכל הארץ על 'צילה'. עוד לא התחלתי לעבוד על ספר חדש. יש לי כמה רעיונות שמתחרים זה בזה ועוד לא הכרעתי ביניהם. לא פשוט אחרי עבודה גדולה כזו על ספר מאז'ורי, לכתוב 'עוד ספר', בידיעה שבכל מקרה הוא יהיה יותר מינורי".

- גם אם רצונו של סופר להתמקד במלאכת הכתיבה, הדרמות בענף הספרים הן כאלה שקשה להתעלם מהן.

"זה מדאיג אותי בהחלט ואני מאוד מקווה שעסקת הרכישה בידי ארלדן וקרביץ תצא לפועל ותייצב את סטימצקי, כי זו רשת מרכזית. בלעדיה חצי מהשוק הספרות בארץ יקרוס ואיתו חלק מההוצאות לאור.

"תמכתי בחוק הספרים. אני עדיין חושבת שהוא היה חיוני. לוקח לאנשים זמן להתרגל לקנות רק ספר אחד במחיר מלא. השבוע נכנסתי וקניתי ספר אחד - 'אור קדומים' של ג'ון באנוויל - והוא עלה 68 שקל, שזה לגמרי סביר לספר. הייתה אפילו הקלה שאני לא צריכה לחשוב אילו עוד ספרים לדחוף עם זה. אני מאמינה שהציבור יבין את היתרונות שבזה ויתרגל, וכבר לא יהיה מביש לקנות ספרים כמתנות".

- רגע אחרי יום העצמאות, את מסתכלת על מדינת ישראל ומה את חושבת?

"אני מודאגת. זו בטח לא המדינה שהייתה בילדותי מבחינה חברתית, סוציאלית, ומבחינת הסובלנות והסולידריות. היא במקום אחר, הרבה יותר אכזרי ומפולג. אפשר להאשים בזה את הכיבוש, את הקפיטליזם. זה כמה תהליכים. לרגע היה נדמה שהמחאה החברתית תיקח את השמיכה הזו, שנקראת מדינת ישראל, ותנער אותה, אבל כמעט כל מה שנוער חזר לאותו המקום".

- מה יכול להוביל לשינוי?

"הנהגה חדשה אולי. אבל אני לא רואה איזו הנהגה חדשה, אלטרנטיבית הולכת להיות, לא מאמינה שיתנו צ'אנס להנהגה אחרת. אני די פסימית".