מדינה ללא ראש

שאלה לרודפי טריוויה: איזה מנהיג פוליטי החליט לבטל את כהונת הנשיא, כדי ששנוא נפשו הפוליטי לא יחזיק בה?

זה היה מאו צה טונג. הוא עמד בעיצומה של אחת ההרפתקאות הרצחניות שלו, "מהפכת התרבות", ונפטר בזה אחר זה כמעט מכל מנהיגיה המרכזיים של המפלגה הקומוניסטית. שנוא עליו במיוחד היה הנשיא, המתון יחסית, ליו שאו צ'י, האיש שניסה לאסוף את שברי סין מידי מאו. כאשר המטוטלת חזרה ונעה לטובתו, הוא הדיח את ליו, השליך אותו למחנה כפייה, והרג אותו לאט ובהתמדה. כהונת הנשיא בוטלה. יעברו 15 שנה לפני שיורשי מאו יחזירו אותה על כנה.

אבל זו רק טריוויה. סוף-סוף איש אינו חושש שבנימין נתניהו זומם להפוך את ראובן ריבלין ללא-איש, להוקיע אותו כבוגד, ולמחוק אותו מן האנציקלופדיות.

אגב, תפקיד מרכזי ברדיפת ליו מילאה אשת מאו. היא הייתה מפורסמת בשמירת טינה. לימים, כאשר בעלה שקע בערפילי הזיקנה, היא קשרה קשר עם שלושה מנהיגים צעירים של המפלגה בניסיון להשתלט על סין ("כנופיית הארבעה"). זה כמעט הצליח, עד שזקני המפלגה התעשתו, תפסו אותה ואת חבריה, העמידו אותם למשפט ראווה, והעלו את סין על נתיב של רפורמה כלכלית היסטורית.

נשיאים היו די מיותרים ברודנויות קומוניסטיות. לנין החליט שאין בהם צורך. כדי לקבל כתבי האמנה מידי שגרירים זרים, או לחתום נומינלית על חוקים, יספיק יושב ראש הנשיאות של הסובייט העליון, ה"פרלמנט" של ברית המועצות. שני הראשונים היו יהודים, הראשון רק לשלושה שבועות, השני לשנה אחת. רק בימיה האחרונים של המדינה הסובייטית, ב-1990, נולד לה נשיא. מיכאיל גורבצ'וב החליט שהוא רוצה להיות שווה-ערך לג'ורג' בוש האב ולפרנסואה מיטראן. הוא הניח בזה את היסוד לנשיאות ביצועית חזקה ברוסיה, שוולדימיר פוטין הוא גידול הפרא שלה.

רעיון שווייצרי

הנשיאות הלא-ביצועית נולדה כמעט בלי כוונה. היא הייתה תחליף רפובליקני למלך חוקתי, זה "המולך ואינו שולט".

עד 1910 היו רק שני נשיאים באירופה: בצרפת ובשווייץ. בעצם, בשווייץ אין ממש נשיא. מאז 1848, הכהונה עוברת ברוטציה, אחת לשנה, בין שבעת חברי הקבינט הפדרלי. אין ארמון נשיא, אין לשכת נשיא, אין פמליה ונדמה לי שאפילו אין מכונית שרד. אין מסעות רשמיים לחו"ל, ואין אפילו קבלות פנים נשיאותיות לאורחים זרים. אבל מוטב למר נתניהו להיזהר לפני שהוא מאמץ את הדגם השווייצרי בשלמותו: בשווייץ גם אין ראש ממשלה.

התמוטטותן של שלוש הקיסרויות האירופיות במלחמת העולם הראשונה חוללה פריחת נשיאים. הרפובליקות הזעירות, הקטנות והבינוניות שירשו את הקיסרים נטו לפסוח על שתי הסעפים. חלקן התקרבו להיות נשיאותיות, באחרות רוב הכוח הביצועי היה בידי הפרלמנט.

בגרמניה, הפסיחה על שתי הסעפים הייתה קטלנית. הנשיא נועד להיבחר בבחירות כלליות לתקופה של שבע שנים, עם סמכות למנות את ראש הממשלה (קנצלר), ולהכריז מצב חירום. פילדמרשל הינדנבורג אמנם לא סבל את "הקורפורל הבוהמי" אדולף היטלר, אבל השתכנע לבסוף למנותו לקנצלר. וכך הסתיימה ההיסטוריה, והתחילה חדשה.

היטלר ביטל את כהונת הנשיא תיכף למותו של הינדנבורג, ב-1934. הוא אמנם יכול להפוך את עצמו לנשיא, אבל לא רצה כל זכר של רפובליקה. הוא העדיף את התואר "קנצלר ופיהרר של העם הגרמני". גם מרשל אנרי פטן, כאשר נעשה דיקטטור של צרפת המובסת, ב-1940, העדיף את התואר "ראש המדינה" על פני "נשיא הרפובליקה". צרפת גם חדלה להיקרא "רפובליקה". היא הפכה ל"מדינת צרפת".

הדוכס הגדול לא רצה לחתום

עיקור כוחם של הנשיאים הלא-ביצועיים צבר תנופה לאחר מלחמת העולם השנייה: מערב גרמניה, איטליה, טורקיה (עם כמה הפיכות פה ושם), יוון (לאחר ביטול המלוכה, ב-1974). התהליך הזה הקביל לעיקור כוחם של אחרוני המלכים. בהדרגה ניטלו מהם כמעט כל סמכויותיהם. בשוודיה, למשל, אין למלך אפילו הסמכות הטקסית להטיל הרכבת ממשלה. זה עניינו של יושב ראש הפרלמנט.

הדוכס הגדול של לוקסמבורג היה האחרון שהורשה להטיל וטו על חוקים, אבל איבד את הזכות לפני חמש שנים, לאחר שסירב לחתום על לגליזציה של המתות חסד. הוא מוסיף להיות המפקד העליון הסמלי של צבא הדוכסות, 790 חייל. הוא תחליף נאה, מכובד, רומנטי ועתיר היסטוריה לנשיא. כיוצא בזה גם המלכים והמלכות של הולנד, בלגיה, דנמרק, שוודיה ונורווגיה. קטנות, בלי ההדר וההיסטוריה של המלוכה הבריטית, המלוכות הקונטיננטליות משרתות יפה את ארצותיהן.

אז אולי בכלל כדאי לשקול כינון מלוכה? עד לפני מאה שנה היה ברור בהחלט שצריך מלך, או לפחות נסיך, אם רוצים עצמאות. היוונים, הרומנים והבולגרים הוכרחו לייבא נסיכים גרמניים ודניים. אילו קמה מדינה יהודית 50 שנה קודם, היה צריך למצוא בשבילה אציל מיובא, אולי הברון רוטשילד, או הברון הירש, או שהרצל היה מוכרז לנסיך יהודה. יבוא המלכים הסתיים ב-1918, אבל לא הסתיים הצורך להעמיד ראש מדינה בראש מדינה.

מי צריך את גביע המדינה?

הטענה שצריך לבטל את הנשיאות "מפני שיש חסרי בית", או "מפני שניצולי שואה אינם גומרים את החודש", גובלת בפארסה. אפשר לחסוך הרבה כסף אם נחיל את ההיגיון הזה על כל המוסדות הרפובליקניים. אפשר גם לסגור כמה בתי משפט באותה ההזדמנות.

רפובליקה ללא נשיא היא שווה ערך של ארץ ללא דגל וללא המנון; של צבא ללא מדליות; של כדורגל בלי גביעים (מי צריך את גביע המדינה, לא מספיקה אליפות?).

והרעיון שהנשיאות תבוטל מפני שראש הממשלה אינו רוצה בראובן ריבלין הוא תעתוע. אומרים שפירוק ברית המועצות היה קשור ברצונו של בוריס ילצין להיפטר ממיכאיל גורבצ'וב. לא הייתה דרך לפטר את גורבצ'וב מן הנשיאות, אז יועצי ילצין נמנו וגמרו להיפטר ממנו באמצעות ביטול המדינה שהוא היה הנשיא שלה. אומרים.

צריך לקוות שמר נתניהו לא ירצה להצטרף אל הליגה של מאו, היטלר, פטן וילצין. הוא אינו צריך לפחד מפני הרפובליקה, והוא בוודאי אינו צריך לקשור קשר להרוס אותה.