"רוצים לפנות את מסעדת מרגרט תייר? על גופתנו המתה"

החצר במסעדת מרגרט תייר ביפו מוקפת בוגנוויליות, רוזמרין, תאנה וצמחייה ים-תיכונית אחרת המאפיינת את המוסד הוותיק, שהתואר הנפוץ ביותר הנקשר בשמו הוא "אותנטי". מבעד לצמחייה, באופק הקרוב, נשקף הים. מזג-האוויר הקיצי, על גבול השרבי, אינו מעיק על הנוכחות בחצר המוצלת. בעלת המקום, מרגרית תייר (כך היא כותבת את שמה, מרגרית, בעוד שם המסעדה הוא מרגרט) יושבת עם בתה לורן. אלי, אחיה הצעיר של מרגרית (היא הבכורה מחמישה) מביא לנו קנקן לימונדה קרה. יש לו עיניים בהירות, כמו לאחותו הגדולה: "רק לשנינו מכל המשפחה יש עיניים כאלה", הוא מתגאה. "תעזבי, תעזבי", מזהירה מרגרית בחצי חיוך, "שלא יתנפח לי".

אנשים פשוטים, התיירים. שועי הארץ היו באים לאכול אצלם, מגזינים בינלאומיים העניקו פרסים למנות שלהם, מבקרים ממליצים בחום - אבל על תשלום בכרטיס אשראי עדיין לא שמעו שם. רק מזומן. "ויקטור לא היה מרשה", היא מספרת על בעלה המנוח, המסעדן והפעיל החברתי והפוליטי ויקטור תייר. "לפעמים, כשהוא לא היה בסביבה, הייתי מקבלת צ'קים. יום אחד בא לכאן דן מרידור, כשהיה שר המשפטים. אני לא הכרתי אותו. הוא סיים לאכול ונתן צ'ק. עכשיו, בגלל שויקטור היה לידי, אמרתי: מצטערת, אנחנו לא מקבלים צ'קים, רק מזומן. אז ויקטור אומר לי: משר המשפטים את לא מוכנה לקבל צ'ק?!".

תייר עדיין צוחקת כשהיא מספרת את הסיפורים האלה. זה משכיח ממנה קצת את הענן המרחף מעל כל הפסטורליה הזו: עיריית תל-אביב מבקשת להפקיע את החצר המפורסמת של המסעדה שלה לצורך פיתוחה של הטיילת בעיר. בלי החצר, יידע כל מי שרק יעיף מבט חטוף במקום, אין באמת מסעדה.

"המסעדה זה החיים של אימא שלי", אומרת הבת לורן, בת 36, בוגרת לונדון סקול אוף אקונומיקס ודוברת 4 שפות. "זה תכלית הקיום שלה, הנפש שלה, הנשמה שלה. ואני לא אתן שייפגעו באימא שלי. על גופתי המתה אצא מפה".

הן מדברות מניסיון: גם ביתן ביפו הופקע על-ידי העירייה לפני כ-4 שנים, לצורך עבודות התשתית לרכבת הקלה, והבת מספרת שהפיצוי שקיבלו, כ-1.5 מיליון שקל, לא מספיק לרכישת דירה, ושהן חיות כיום בדירה שכורה בתל-אביב.

בקשת ההפקעה הוגשה כבר ב-1989, אולם רק לאחרונה ביקשה עיריית תל-אביב לממש אותה. בבקשה נטען כי המסעדה והחצר מצויים בתוך מתחם קרקע המהווה שטח ציבורי פתוח, וכי תייר נדרשת למסור מיידית את השטח המוחזק על-ידיה. זאת מפני שהחצר, לטענת העירייה, אינה בבעלותה של תייר.

תייר מעלה בתגובה, באמצעות עורכי הדין שחר הררי ועודד פלג, כמה טענות: ראשית, שהיא ובני משפחתה מעולם לא שמעו על ההפקעה לאורך השנים כך שמדובר במהלך שנפל עליהם כרעם ביום בהיר. שנית, היא אומרת, אם כבר העירייה מפקיעה את השטח, שתיקח לא רק את החצר, שאינה מחויבת בפיצוי, אלא את הנכס כולו, ואז תייר תוכל ליהנות מפיצוי כלשהו. שלישית, מסבירה תייר, מדובר לא רק במקור לחמה, אלא גם במפעל חיים - מוסד שבין היתר היווה מוקד לפעילות סיוע לאוכלוסיות המוחלשות, ושבמשך שנים שימש כבית ל"פנתרים השחורים".

"הולכים לחסל מקום שיש בו היסטוריה", אומר כוכבי שמש, פנתר שחור בדימוס וחברו לדרך של תייר ז"ל. "המקום הזה היה בשבילנו כמו בית. את הישיבות שלנו היינו עושים שם, במסעדה. היו מגיעות לשם חמולות שלמות לאכול מרק שעועית. תמיד היה אוכל לכל הפנתרים. אנשים אוהבים את המקום, זו באמת פנינת חן. מעבר לזה, זו משפחה שהיא יקרה לנו".

"אני לא מבין למה נטפלו אליהם", תוהה גם העיתונאי ויו"ר עמותת אומ"ץ אריה אבנרי, "אפשר למצוא סידור, אבל לסלק אותה עשרות שנים מאז שהמסעדה קיימת - בעיניי זה לא נכון מוסרית".

מהפנתרים ועד GQ

מרגרית, 63, ילידת איראן (שם עצרו הוריה בדרך מהקווקז לישראל), הייתה בת 18 כשפגשה את הפנתר השחור יליד לוב. הוא היה אז בעל דיסקוטק בחבל לכיש ואמרגן של זמרים, בהליכי גירושים ואב ל-4 ילדים (אחת מהם, אגב, היא אמה של כוכבת הריאליטי ליהיא גרינר). היא הייתה צעירה ממנו ב-19 שנה.

הרומן הוליד חתונה, שהכעיסה את משפחתה של מרגרית. אביה התכחש לה במשך יותר מעשור; ותייר עצמו ספג נתק מילדיו: אחת הבנות, למשל, רשמה את שם אביה החורג על ההזמנה לחתונתה.

הזוג עבר לקריית גת, עיר מגוריו של תייר באותן שנים, ובמשך כמה שנים הם ניהלו שם מלון. מרגרית בישלה. כשעברו ליפו היא עבדה כמארחת בגריל-רום של מלון דן. ב-1972 רכשו את המבנה שלימים יהיה המסעדה, בדמי מפתח, ללא החצר. בשנים הראשונות ויקטור נהג לעשות בחצר עבודות מסגרות. "לא לפרנסה", ממהרת מרגרית להבהיר, "דברים לחברים".

במהלך שנות ה-70 החל המקום לתפקד כמסעדה ובמקביל גם כמעוז של הפנתרים. הזוג תייר וחבריהם לתנועה היו מכינים משם חבילות לנזקקים ומוציאים משם פעולות מחאה.

"יום אחד היה צריך לסדר דיור לאיזה 20 משפחות", מספרת מרגרית. "ויקטור והחברים שלו הלכו לבניין נטוש של דיור ציבורי - פעם היה דיור ציבורי, לא כמו היום - ועד הערב היה לכל המשפחות דיור. פחדו ממנו. אם הוא כאן היום, לא היו נוגעים בנו. הוא היה עושה להם בלגן".

במהלך השנים הפכה המסעדה לשם דבר בקרב הברנז'ה המקומית, ולא רק ברמה החברתית: גם מבקרי מסעדות מהעולם הכתירו אותה בתארים שונים: מגזין התיירות הנחשב פרומרס (Frommer`s) כלל את המסעדה בהמלצותיו בנשימה אחת עם כתית, מול ים ואחרות בקטגוריית "Best Luxury Dining" (ארוחות יוקרה). המגזין GQ אף כלל את קבב הלוקוס שלה כ"מנת זהב".

"מי לא בא לאכול פה", מתחילה הבת לורן למנות רשימה מכובדת: "רפי כהן אוכל פה, ירון שלו, חיים כהן... הם באים, פותחים את הסירים. היא עושה רוטב תפוזים סיניים שהיא לא מגלה לאף אחד את המתכון שלו. התחננו אליה שתגלה".

הפקעת החצר ואיתה המטבח והמחסן, טוענת תייר, תותיר את מבנה המסעדה בשטח מינימלי, בלי שתהיה לה יכולת לעשות בקרקע שימוש סביר כפי שעשתה ב-40 השנה האחרונות. לכן, היא מסבירה, על העירייה לבחור בין ביטול ההפקעה לבין הפקעה מלאה של המגרש כולו (כולל מבנה המסעדה בשלמותו) - מה שיחייב את העירייה בתשלום פיצוי מלא.

- שקלתם פשוט להעביר את המסעדה למקום אחר?

"אין מצב. הציעו לי בכל העולם וסירבתי. זה לא מסעדה כמו שזה מוסד. זה הבית שלך. ברגע שזה לא יהיה כאן, זה לא יהיה".

- מה קורה אם לוקחים לך את המסעדה?

"אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא אתפקד ולא אעבוד. אני כמו בת יענה".

לבת לורן דווקא יש מחשבות מפורטות מאוד: "אני לא אתן לדבר הזה לקרות. אני אביא כל מי שצריך כדי להפגין. אם במחוזי לא ננצח, נלך לעליון, ואם גם שם לא ננצח, יצטרכו להוציא אותנו מכאן על גופתנו המתה".

היריקה במאסטר שף

תייר צופה בעצב איך האזור שהיא כה נטועה בו שינה את פניו: "אין כבר שוק פשפשים. הכול זה ביזנס. יש פאבים ויש מסעדות. נהיה כאן כיכר המדינה".

אבל גם היא מוצאת עצמה לפעמים נסחפת עם הטרנדים. למשל, השתתפות באודישנים של ריאליטי הבישול "מאסטר שף" לתפקיד שופטת בתוכנית. "לא רציתי, אבל הבת דחפה", היא מסבירה. "היא אמרה לי: תתקדמי. אמרתי לה: בסדר. אני מגיעה לשם, כל האזור מסריח מדגים. עליתי, הגיעה אחת ונתנה לטעום מרק גספצ'ו. אמרתי להם: אני רואה רק מים מלוכלכים. צריך לזרוק את זה לפח. אחר כך הביאו דג. שאלתי איזה דג, אמרה לי הבחורה שהכינה לוקוס. אמרתי לה: זה לא לוקוס! אני, אפילו שפילטו ובישלו דג, יכולה לזהות אותו. זה הסריח, אבל אמרתי, נתפוס אומץ ונטעם. אני מרגרית קוראז', אומץ. לקחתי מזלג. איך שאני שמה את זה בפה, ירקתי את זה על המצלמה. לא קיבלו אותי. אמרו שאני קיצונית מדי בתגובות. גם את שאול אברון לא קיבלו".

גם בריאליטי החדש של יונתן רושפלד וחיים כהן, "הכי טעים שיש" היא התמודדה, וגם מהם לא קיבלה תשובה. להצעה לפינת בישול באחת מתוכניות הבוקר היא סירבה, כי לא התאים לה לקום ב-4 בבוקר.

ובאמת, מה לה ולכל זה. "אני", היא אומרת, "תני לי רק לבשל, לפנק. לא מעניין אותי מה אנשים עושים. אני לא יודעת מי הם, מה הם".

היא מתנחמת בתמיכה שבה היא זוכה מחברים ומקולגות. "במקום שהמדינה תטפח את המקומות האלה, הופכים הכול למבנים שאין להם קשר למציאות", אומר חבר המשפחה, יצרן הגבינות שי זלצר. "במקום שעיריית תל-אביב תיתן כמה אגורות ותטפח את המקום הזה, רוצים להרוס. מרגרית היא אושיית תרבות. האוכל שלה הוא אוכל אותנטי, לא אוכל פלצני. אם היא תלך, מה נשאר ביפו, אחרי שיועזר בר של שאול אברון ז"ל נסגר? תשאירו לה את החצר, תנו לה להמשיך לחיות את חייה".

"מרגרית היא אדם נפלא ובשלנית מהטובות שיש", אומר לקוח קבוע, בעל הון שביקש לדבר בעילום שם. "היא עובדת קשה לפרנסתה ומהווה חלק מהתפאורה של כיכר השעון. זה מקום עלייה לרגל להרבה מאוד אנשים מכל מיני מקומות, כאלה וכאלה: הרבה תיירים לצד שפים פעילים, אנשי יפו ואנשי תל-אביב, עניים ועשירים, סוורים ומנהלים. כולם מתקבלים בחום ובאהבה, יושבים על כיסאות הפלסטיק הירוק שעל המרפסת המשקיפה לים ונהנים משעה של נחת.

"בשעתו תמיד הייתי פוגש שם את שאול אברון ז*ל, נהנה מדג טוב, קריאת ספר ובקבוק סודה. המוסד הנהדר שלו נסגר עם מותו ויהיה נורא חבל אם יפקוד את מרגרית תייר גורל דומה".

תייר בעצמה נזכרת באברון בערגה מהולה בכאב: "הוא חסר לי. היה לי כיף להכין לו לאכול. הוא היה בא לתת לי יין, לשמח אותי. רק אני מסובבת את הראש, היה ממלא לי את הכוס. לא יהיה עוד אחד כמוהו: נהנתן, מפרגן, אוהב לתת".

עיריית תל-אביב: "מתחשבים בצורכי הציבור"

מעיריית תל-אביב נמסר בתגובה: "מדובר בשטח ציבורי אשר חלה עליו תוכנית מאושרת. ייעודו לשמש כשטח פתוח לטובת הציבור הרחב אשר יהווה את המשך טיילת החוף המחברת בין תל-אביב ליפו. מתוקף תוכנית זו פועלת העירייה להפקעת מספר נכסים לאורך רציף העלייה השנייה.

"העירייה מתחשבת בצורכי הציבור, תוך ניסיון להביא לפגיעה מינימלית בעסקים ובנכסים במקום. לצורך כך מושקעים משאבים רבים בפינוי השטח ובפיתוחו, כך שאין חשש כי יוזנח לאחר הפיכתו לגינה ציבורית. לראיה, שאר חלקי הטיילת מטופחים ומתוחזקים על-ידי העירייה ומהווים מוקד בילוי ופנאי עבור התושבים.

"משפחת תייר מחזיקה שטח לשימוש כמסעדה ברציף העלייה השנייה. במהלך שנות ה-80 התווספה בנייה של 17 מ"ר ללא היתר ובנוסף שוכרת המשפחה שטח של 40 מ"ר המשמש כחצר המסעדה ומיועד לשימוש כשטח ציבורי פתוח.

"ההפקעה כוללת את שטח החצר ואת החלק שנבנה ללא היתר. יודגש כי ההפקעות נעשות בהתאם לתוכנית מאושרת וכוללות את כל המחזיקים ברצועה הצמודה לחוף ולא רק בשטח המסעדה של תייר. בשטח הציבורי שיופקע תציב העירייה שולחנות וכיסאות לטובת כלל הציבור, כולל ציבור לקוחות המסעדה.

"בכל מקרה, הנושא מצוי בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו והעירייה תפעל בהתאם לפסק הדין. באשר להפקעת מבנה המשפחה לצורך בניית הרכבת הקלה, הפיצוי נעשה על-פי דין ובהתאם לזכויות המשפחה בנכס".