ירדן בר כוכבא: "הגעתי מבית סוציאליסטי, לא קשור לעולם הזה"

הומור אינו זר לירדן בר כוכבא. כמי שכיכבה לצד עידן אלתרמן ואבי גרייניק ב"פלטפוס" המיתולוגית והופיעה כסטנדאפיסטית במועדונים ובתוכניתו של יאיר לפיד, אפשר היה לתאר שנטייתה הטבעית תהיה לצד הקומי של החיים.

אלא שבר כוכבא, בת למשפחה שחוותה הרבה שכול וכאב, בין היתר מותו של אביה, האלוף משה (בריל) בר כוכבא, שנפטר בשנתו - נמשכה כמעט בכוח לצד המחויך הרבה פחות. "הציעו לי לגלם נשים במצוקה, כאלה שעברו אירועים טראומטיים, אימהות לאוטיסטים", היא מספרת. "והבנתי שאם אני ממשיכה את הסטטוס הזה, אהיה במצב לא טוב".

ההבנה הזאת התגבשה סופית לאחר שבר כוכבא נפגשה עם ד"ר שולמית אמיר, מאבחנת ברשתית העין ומתקשרת, שהפצירה בה לחדול מהעיסוק בטירוף, בעצב ובכאב. בר כוכבא קיבלה את העצה, והצעד הראשון שעשתה בכיוון היה להירשם לקורס בימוי אצל אודי בן-משה. "יכולתי לעשות גם סטנד-אפ, אבל רציתי להיות עם הילדים שלי אחר הצהריים", היא מחייכת כמו בהתנצלות, לבושה בפשטות, לא מאופרת, ישירה מאוד. "זו החלטה שאין לתאר איך היא שינתה את התמונה במשפחה. אני זוכרת איך חיכיתי לאבא שלי, שלא היה הרבה בבית, שיבוא להשכיב אותי. אלה היו רגעים של חסד שלא נתתי לילדים שלי, כי אחר הצהריים, כשהם חזרו הביתה, אני כבר התכוננתי לעבודה ויצאתי. שלומית אמרה לי שאני עושה את מה שאבא שלי עשה".

- אז פנית לעולם הילדים.

"ריבי, מסדנאות הבמה, שבו עשיתי את קורס הבימוי, הציעה לי פרויקט בימוי, והדבר הראשון שרציתי היה לביים הצגת ילדים, בואו נעשה כיף".

- וכסף? הייתה גם חשיבה כלכלית מאחורי זה?

"יש לי כישרון לפספס את הזווית הזו. דידי שחר, השותף העסקי והאמנותי שלי, מלמד אותי לחשוב עליה. מה שעשיתי בהצגה הראשונה היה קטסטרופה כלכלית. הצגה מקסימה שהפסדתי עליה כסף".

- איך קמים מזה?

"דידי עשה איתי את ההצגה הזו, ומיד אחר כך הקלטנו את תקליט הסולו שלי. הוא עבד אז פול טיים ג'וב בהיי-טק. באתי אליו ואמרתי, אנחנו הופכים לגוף תוכן לילדים, זה מה שאנחנו עומדים לעשות, והוא ענה, יופי, מעולה, אני אשמח, איזה תוכן? איך? מה? ואז התחלנו לעבוד על 'ענן על מקל', ואחר כך על 'אולי פיל'".

- מי מימן?

"את 'ענן על מקל' מימנה עננה, חברת התקליטים שעובדת עם קובי אוז, מירי מסיקה וחמי רודנר וגם עם דידי, שחתום אצלם. יש משהו בדיאלוג עם המנכ"ל של עננה (יניב דוידסון), שהוא מאוד נדיר. הוא נותן אמון, לא שואל שאלות ולא מתערב".

- ב"ענן" אתם שישה על הבמה. זה רווחי?

"שישה ותאורן וסאונדמן, ופוסטרים, ועוד ועוד. אנחנו חושבים לטווח ארוך, לאט-לאט זה יחזיר את עצמו. המודל הכלכלי שלנו הוא לעשות שותפויות. אנחנו נותנים את האמנות והם את המימון, ויש שותפות ברווחים. דידי ואני לוקחים את ההחלטות יחד, אבל הוא זה שמעביר אותי שיעור בכלכלה. אני הגעתי מבית סוציאליסטי, של הורים שהיו עובדי מדינה, עם חשיבה כלכלית של שנות ה-70 - קודם כול לדאוג שהאחר מסודר ורק אחר כך לדאוג לעצמך. לא קשור לעולם הזה בכלל".

- כבר משם העמותה שלכם עולה ניחוח איכותי.

"קראנו לה 'ניחותא'. יש כאלה שהשם הזה משעשע אותם".

- אתם מחפשים אולם משלכם?

"כעת מקום משלנו הוא התאבדות. צוותא מאוד אוהבים את מה שאנחנו עושים, והתחלנו שיתוף פעולה איתם, שאני מקווה שיהיה מוצלח".

ויצאתם לגיוס באתר הדסטארט להצגה "סוף התחלה וחתולה", שגם זכתה בפרס על המוזיקה וגם לציון לשבח בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה. עם כאלה פרסים צריך גיוס המונים?

"קרה דבר משמח כשהתקבלנו לפסטיבל חיפה, שנותן יחסי ציבור, מקום, ציוד, אבל צריך את הכסף כדי להעלות את ההצגה, כי הם משלמים על ההצגות בלבד. מצאנו את עצמנו עם אירוע משמח, עם הצגה נהדרת ועם שחקנים מהשורה הראשונה - ישראל גוריון, נירה רבינוביץ', רוברטו פולק, אלברט כהן, אבל בלי כסף. כשפנינו לתיאטראות לשיתוף פעולה, אמרו לנו שבחיים לא נצליח לגייס את השחקנים האלה ושכל העניין לא ריאלי, כי זו הצגה על הזיקנה ואת מי היא מעניינת שיקנה בכלל. ואז אמרתי לדידי, נלך על הדסטארט. אני בעצמי תרמתי לכמה פרויקטים. זו רוח הזמן".

- וגם קצת סוציאליזם.

"זה כל-כך נחמד שיש קשר ישיר בין קהל לאמן. מרגש נורא. אנשים מביעים בך אמון. הם קיבלו בתמורה כרטיס להצגה, יום הולדת פרטית".

- כמה השגתם?

"50 אלף שקלים, ואחרי עמלות נשארו 35 אלף".

- זה הספיק?

"להעלות את ההצגה? לא. אבל כן בשביל לקחת פחות הלוואות. מה שעוד שימח אותנו היה שהג'וינט, שיש לו אגף שלם שמטפל בזיקנה, הצטרף אלינו".

- לקחת הלוואות כבדות?

"כן".

- מפחיד.

"בהחלט. המזל שיש לנו בני זוג תומכים וצוות של חברים שמוכנים לעבוד בחצי חינם, אפילו שאנחנו מקפידים לשלם מה שאפשר. אנחנו מאמינים שלדבר הזה יש עתיד ואין לנו כוונה להיות גוף פילנתרופי או פרינג', אלא ללכת בעקבות הגדולים, המדיטק ותיאטרון אורנה פורת, שהם המודל".

- ניסיתם למכור גם לתיאטראות הגדולים?

"זו הצעה שנמצאת על השולחן. הצגות שלנו מתארחות אצלם, ויש לנו כוונה לשים את עצמנו על הבמה כעוד אלטרנטיבה איכותית. אנחנו יושבים הרבה - דידי, שלי כהן, הצלע השלישית ואני - וחושבים איך להוציא דברים החוצה. פתאום אנחנו מבינים את עולם סל התרבות, לשווק לבתי הספר".

- למה בחרת להתעסק בזיקנה? לא דיברנו קודם שהחלטת לטפל רק בדברים שמחים?

"לפני עשר שנים תרגמתי את 'המוות חשוב לחיים', ספר מצחיק, שמראה איך בסוף החיים נופלות לך הרבה קליפות ואתה מבין מה חשוב ומה לא; וזה קורה בשלב שבו אתה לא מתעסק ביעילות שלך, אלא במה אתה עושה בלי הקריירה וההתמחות הספציפית שלך. ומשם זה בא".

- ובכל זאת, איך מנגישים זיקנה לילדים?

"מי שלוקח ילדים להצגות זה בדרך כלל סבא וסבתא, ודרכם הם יכולים לעבור חוויות, כל אחד מהצד שלו. הבעיה העיקרית שלנו היא השיווק. לקחת איש שיווק טוב עולה המון כסף, שאין לנו".

- את מוצאת את עצמך מול מספרים?

"ישנו השלב שנהיה לי ערפל. בהתחלה זה קרה אחרי ארבע דקות, אחר כך אחרי 11 והיום אחרי 22 דקות. הכיף עם דידי, זה שהוא נותן לי השראה אמנותית. בפרויקט האחרון ניגנו בחליל, באקורדיון ובגיטרה, הצלילים האקוסטיים והפשוטים מפעם, כשהתרגלנו לזה שבכל הופעה יש פלייבק".

- ואני חוזרת לעלויות.

"אילו הייתי חושבת כל הזמן על הזווית הכלכלית, הייתי הולכת לעשות משהו אחר, משתלם יותר. אני לא אבנה מזה בית, אבל אחיה בכבוד".

- וכשהופעת למבוגרים, הרווחת טוב?

"כן, עשיתי הרבה מופעים, סטנד-אפ, טלוויזיה, הרווחתי יותר יפה מהיום. לבחירה שלי יש מחיר".

- ולא תזגזגי לעולם המבוגרים?

"כל-כך הרבה דברים אמרתי שלא אעשה, כי תמיד קופץ לי איזה עיקרון לפה, גדלתי בבית עם כל-כך הרבה עקרונות, אז אני אגיד רק שלא בא לי לעשות את זה עכשיו. אם יבואו הצעות מעניינות, אני אגיד לא לנפט? יש משהו במדיום של הטלוויזיה, שהוא מלא אגו, מתיש, צינור צר מאוד, אבל רווחי".

- אני מדברת איתך וחושבת על איילת זורר. אתן פחות או יותר מאותו המחזור.

"אני מאוד אוהבת אותה, אבל לא יכולתי לעשות את המסלול שלה. היא אישה חזקה עם כוחות, שהייתה ממוקדת במה שהיא רוצה להשיג מההתחלה. אני לא מסוגלת לעשות את זה - להיות רגל פה ורגל שם. אני לא רוצה להיות תלויה בבמאי, בצלם, בעורך, זו תלות נוראית שלא הייתי יכולה לעמוד בה. יש לי המון רעיונות בראש שאני רוצה להגשים. אני רוצה לעשות משהו בעולם הזה. בסוף היום. בעוד עשרים שנה, מה יהיה לי? אני לא רוצה להיות שחקנית לא רלבנטית. אני צריכה לבנות את העתיד שלי".