להציל אותנו מהפנסיה התקציבית

עכשיו, כשיש אישור, עוד אישור, ממבקר המדינה, מה עוד צריך כדי שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד יתחילו לעשות מה שהם חייבים לעשות כבר מחר בבוקר - להיכנס להליך של בדיקה ופתרון המשבר הפיננסי המתגלגל הנובע מהפנסיה התקציבית.

השנה היא עולה לנו 19,000,000,000 שקל. בשנת 2026 היא תעלה לנו 25,000,000,000 שקל. וכך זה יימשך עוד עשרות שנים. ב-2056 תממן הקופה הציבורית 14 מיליארד שקל.

אם נשאיל מדברי הממונה על התקציבים באוצר, שהתרעם השבוע על הכספים הנוספים שתקציב הביטחון דורש, אז זה יהיה כך: הכספים הללו הם נגד האזרח הישראלי. נגד התחבורה, המו"פ, התשתיות, הבריאות, החינוך, הורדת החוב, האוכלוסיות שצריך להכניס לשוק העבודה ועוד ועוד. ורק נוסיף: אם כבר, אז גם עוד תקציב לביטחון.

וזה לא הכול. הסכומים המוזכרים כאן כוללים רק את התחייבויות הממשלה כפי שבאו לביטוי במאזניה. לפנסיה התקציבית שהנהיגה הממשלה לפקידיה נצמדו עם השנים הגופים הוותיקים הכבדים והיקרים במדינה: מוסדות אקדמיים, השלטון המקומי, רשות השידור, רשות שדות התעופה, רשות העתיקות, מפעל הפיס, החברות הממשלתיות חברת החשמל, נמלים, מקורות, תעש, בנק ישראל, הסוכנות, קק"ל, בתי חולים, קופות חולים ועוד.

כמה זה שווה? כמה מיליארדים נוספים יוצאים בכל שנה? אף אחד לא יודע. בשום מקום, לא באוצר ולא בבנק ישראל (שבכיריו בעבר ובהווה נהנים הנאה יתרה מפנסיה תקציבית שמנה), לא בדקו או ביקרו את הסכומים הללו. אפשר שזה מגיע ל-4-5 מיליארד שקל נוספים.

האם התכוונו בוני הממשלה דאז שזה מה שיקרה? נראה שלא. הם חשבו צנוע. הבעיה היא שעם השנים המערכות החלו להתפרע - פוליטיקאים, פקידים בכירים וארגוני עובדים חזקים התייחסו לפנסיה התקציבית כאילו מדובר במדפסת כספים שאפשר ללחוץ בה על כפתור והשטרות ירוצו. בפועל, מדובר בחוב שנלקח וכל הציבור חייב בו.

חוק הפנסיה התקציבית עבר עיוותים, לא כולם חוקיים, לטובת אינטרסים של אנשים וכוחות, עד שהגענו למצב שבו גם אם עובד בכיר פורש בגיל 55 הוא נהנה לאורך חייו וחיי זוגתו מ-60 אלף ואפילו מיותר מ-80 אלף שקל בחודש, ועוד ידו נטויה, משום שהוא יכול להיות מועסק במקום אחר, לשמש יועץ יקר שעות, לתת חוות דעת או סתם להיות דירקטור בבנק גדול, שזה למשל עוד מיליון שקל כמעט בכל שנה.

הראשונים שמשכו את העלות מעלה מעלה היו אנשי משרד המשפטים - קודם שופטים ואחר כך פרקליטים. ואז החלו ההצמדות. נצמדו אליהם הסקטור האקדמי הבכיר, קציני צבא ומשטרה ופקידים ששלטו בימים ההם על נציבות שירות המדינה וסידרו לחברים שלהם פנסיות שמנות על חשבון הברון.

המבקר יוסף שפירא דורש פתרון. מיד. אבל הפתרון שהוא מציע חלקי בלבד. הוא מדבר על הגדלת ההפרשות של העובדים הזכאים לפנסיה תקציבית. אבל לא די בזה - הטיפול חייב להיות גם בהוצאה המופלגת. בפנסיות התקציביות המופרזות.

המסות הגדולות של מקבלי הפנסיה התקציבית מקבלים גמלה של 4,000, 6,000 ו-8,000 שקל בחודש, ובזה כמובן לא צריך לגעת. אבל הקרם דה לה קרם לוקח הביתה כאמור עשרות אלפים בחודש, כל חודש, גם אחרי מוות. את זה הגיע הזמן לחתוך. קודם כול יש לחייב בתשלומי מסים גבוהים מרמה מסוימת של הכנסה, מפנסיה תקציבית גבוהה ומשכר נוסף, ובמקביל לעשות סדר בפנסיות הגבוהות ולחתוך מהן עד לגבולות ההיגיון והסדר.

מאחר שרואים בפנסיה התקציבית חוזה שנחתם בין המדינה לבין מועסקיה, כל חיתוך יהיה אירוע טראומטי. המקושרים והמקורבים ייפגעו באופן אישי וייצאו למלחמת חורמה, לצד ההסתדרות שבלי ספק תשבית את המשק. לכן יש להודיע בהקדם על הקמת ועדה ציבורית, שבין חבריה גם נציגי ארגוני עובדים וההסתדרות, אבל בעיקר אנשי ציבור, חינוך, בריאות, ביטחון ועוד.

הוועדה הזאת תכמת קודם כול את העלות הכוללת למשק, תבצע מיפוי של המוקדים הבעייתיים, של המקומות שנעשו בהם מניפולציות בלתי חוקיות או בלתי מקובלות כדי להגיע לסכומי העתק החודשיים הללו, ותקבל החלטה איך ולמי לחתוך. אז ההמלצות יועברו לחקיקה. קל זה לא יהיה. אולי נתניהו התעייף בקדנציה השלישית ורוצה להימנע מעימותים קשים, אבל יאיר לפיד ונפתלי בנט הרי רק התחילו את המרוץ, והם הצהירו שבאו כדי לשנות. אז לטיפולכם.