אין שביתות מחמד

נוסעי התחבורה הציבורית במודיעין, רמלה-לוד, קריית אונו, פתח-תקווה, נתניה, חדרה ובעפולה, הופתעו לגלות השבוע כי נהגי האוטובוס של חברת "קווים" הפועלת באזורים אלה, לא גובים מהם תשלום. גם אמצעי התקשורת הופתעו מהמחזה הנדיר לכאורה, ומיהרו (לרבות כותב שורות אלה) להכריז: "ככה עושים שביתה".

אחרי שהציבור הורגל לרכבות שנתקעות בין השדות של בנימינה, למזוודות תקועות בנתב"ג ולטייסים שלקו לפתע במחלה מסתורית, הנה, נהגי האוטובוס מצאו דרך לנהל את המאבק לשיפור שכרם תוך פגיעה במעסיק וחיבוק חם לציבור. מהר מאוד זרמו המחמאות גם לארגון "כוח לעובדים" שתחתיו התאגדו העובדים, במין ניסיון לומר: בניגוד להסתדרות, הרי לכם ארגון שיודע לעבוד אחרת.

עם זאת, העניין הוא שהמציאות מורכבת יותר. מלבד העובדה שארגון כוח לעובדים כבר הוביל שביתות שפגעו בציבור, כמו בציבור הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה, לקוחות חברת הוט ו"סתם" 600 משוקמי נפש המטופלים בעמותת "רעות" - ברוב המקרים, ולא בגלל היעדר תחכום או שרירות-לב של העובדים, צעדים ארגוניים פוגעים הן במעסיק והן גם בלקוחות שלו.

ברוב-רובם של המקרים, ולא משנה זהות ארגון העובדים, אנשי הוועד תמיד יעדיפו להשאיר את הציבור מחוץ לסכסוך. אדרבא, הם יעדיפו וישאפו למקסימום הזדהות ואהדה. רוב הוועדים יבחרו קודם לבצע צעדים ארגוניים ש"משגעים את המערכת פנימה", כמו שיבוש העבודה מול ספקים, לפני שהם פונים אל נשק יום הדין.

למעשה, ככל שהעבודה המאורגנת מקיפה חלקים גדולים יותר בחברה, כך יגברו הסיכויים שהצעדים הארגוניים יינקטו "כלפי פנים" ולא כלפי חוץ. למשל, בחברת החשמל, שבה העבודה המאורגנת כוללת את רובם המוחלט של העובדים לרבות מנהלים בכירים, העובדים לא צריכים להשתמש בשאלטר הראשי ולהחשיך את בתינו. לא רק מפני שבתי-הדין לעבודה לא יתנו לזה לקרות, אלא מפני שהיכולת הארגונית שלהם מאפשרת להם, למשל, להפסיק את הגבייה מהלקוחות. פשוט לא לשלוח הביתה חשבונית.

צעד כזה, לא יכול היה להינקט, למשל, בחברות התקשורת הוט ופלאפון, כי התארגנות העובדים בהן לא כללה את העובדים הרלבנטיים במחלקות הכספים והגבייה. מסיבה זו, מעסיקים מנסים להחריג ככל הניתן מחלקות שונות במטה, או את המטה כולו בעת חתימה על הסכם-קיבוצי.

עכשיו תשאלו, מה מנע עד היום מעובדי רכבת ישראל - שנראה כי יש להם ארגון לא פחות חזק מזה של הוועד בחברת חשמל - לנהוג כפי שנהגו עובדי חברת קווים? לא? ובכן, התשובה היא לא. הארגון ממש לא חזק.

ראשית, עד לפני כשנה, הקופות ברכבת ישראל הופעלו על-ידי חברת כוח-האדם מנפאואר, בשל מהלך של מיקור-חוץ שהונהג בה לפני יותר מעשור. רק אחרי המאבק הגדול של עובדי הרכבת נגד מיקור-החוץ של מערך התחזוקה, מאבק שגרר ביקורת על התנהלות יו"רית הוועד דאז, גילה אדרעי, שאף הודחה על-ידי ההסתדרות הכללית, הוסכם כי בתמורה להפרטה חלקית של התחזוקה כל עובדי הקופות יהפכו לעובדי הרכבת מן המניין.

מדובר בחיזוק משמעותי לכאורה לכוח הארגוני של הוועד, אלא שהקופות איבדו כבר מזמן מהרלבנטיות שלהן: בכל תחנות הרכבת מותקנות מכונות ממוחשבות להנפקת כרטיסים. בהנהלת הרכבת לא הציבו אותן רק כדי לשפר לנו את חוויית הנסיעה.

בנוסף למכונות התשלום, הכניסה לרציפים חסומה, ומתאפשרת רק עם הכנסת הכרטיס למסוף מיוחד. כך, שגם אם הקופות מושבתות והפקחים לא מפקחים, אין דרך אמיתית לייצר נסיעה בחינם כג'סטה של העובדים. גם אם העובדים יבקשו לפתוח את השער הקטן שמיועד בעיקר לנכים ולעגלות ילדים, הנהלת הרכבת תוכל תמיד להציב במקום מאבטח של חברת מודיעין אזרחי, שהרי גם מערך האבטחה, כמובן, מופעל באמצעות אותה מילה נהדרת: מיקור-חוץ.

נציין, כי בדקנו עם גורמים מטעם עובדי הרכבת; והם אכן אישרו שנסיעה חינם הייתה ועודנה הפנטזיה שלהם בכל מאבק ארגוני.

הטכנולוגיה, אם כן, פועלת פעמים רבות בשירות המעסיקים והציבור הרחב, אך באותה מידה היא גם בעוכרי הוועד והעבודה המאורגנת. וזה מחזיר אותנו למקרה של "קווים": זה לא יהיה מופרך לחשוב שבהנהלת החברה כבר חשבו על דרכים למנוע "שביתות חכמות" כאלה. למשל, על-ידי התקנת מכשיר לגביית תשלום אוטומטי בכניסה לאוטובוס ללא צורך בהתערבות הנהג.

או אז ייאלץ הציבור לזכור כי שביתה היא לא דבר נחמד בעיקרו, היא אפילו צעד אלים שלרוב כל הצדדים נפגעים ממנו בטווח המיידי. ולמרות זאת, שביתה היא עדיין נשק אפקטיבי, בוודאי לגיטימי, גם אם היא לא עושה תמיד נעים בגב.