האם גוגל תיאלץ לתת לגולשים את "זכותם להישכח"?

124 שנים חלפו מאז שלואיס ברנדייס האמריקאי, מי שעתיד להיות אחד משופטי בית המשפט העליון המפורסמים בארה"ב, קבע ב-1890 כי פרטיות היא זכותו של אדם ש"יעזבו אותו לנפשו" (the right to be left alone). אז הייתה זו המצלמה הניידת שגרמה לו לדאגה ולכאב ראש, היום נראה שהמצלמה הניידת היא כאב הראש הכי קטן של מי שרוצה לשמור על פרטיותו.

אין גולש שלא יודע שכמעט בלתי אפשרי להעלים פרסום שלילי בפייסבוק או ביקורת קטלנית בבלוג, וגם מקדם האתרים הטוב ביותר לא יעזור. בסופו של יום, גוגל תמיד ימצא את הדברים שאחרים כבר מזמן שכחו ושאתם לא רוצים לזכור. הדברים יופיעו - אם לא בתוצאה הראשונה, אז באחת התוצאות שמתחתיה.

עכשיו תארו לכם שאתם מחפשים עבודה או מספרים ללקוח על העסק שלכם, כשבתוך שניות ניתן למצוא עליכם ביקורת קטלנית או פוסט אישי מלפני שנים, שכבר מזמן איבדו מהרלבנטיות שלהם, ואין קשר בינם לבין המציאות. פרסומים ישנים כאלה, שפג תוקפם, וחוץ מאשר לחובבי היסטוריה אין להם כל משמעות מעשית היום, עלולים לפגוע בפרטיות ובשם הטוב.

על פניו, הנפגע יכול לפנות לבעל מאגר המידע שבו שמורים הדברים ולדרוש את מחיקת המידע. למרבה הצער, אפשרות זו מתגלה פעמים רבות כתיאורטית בלבד.

ראשית, כמו בהרבה מקרים, החוק הישראלי מפגר אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות, והדברים נכונים גם ביחס לדיני הגנת הפרטיות הישראלים. מי שרוצה למחוק מידע שפורסם עליו, עלול למצוא את עצמו יוצא למלחמה למחיקת פרסומים היסטוריים, עם כלים משפטיים היסטוריים, שלא בהכרח יועילו לו.

שנית, לא מעט מאגרי מידע "מתחבאים" בשרתים במדינות נדחות, באופן שמקשה על בתי המשפט בישראל לתפוס עליהם סמכות, לא כל שכן לאכוף שם פסק דין ישראלי.

הדרך היעילה ביותר להבטיח את הזכות להישכח היא באמצעות גוגל, שהיא למעשה מי שמוצאת, מעבדת ומביאה את המידע הפוגעני מהמאגרים ברחבי העולם הישר למסך המחשב או הטלפון של הגולש. אם מהנדסי גוגל יכולים לפתח כלים ממוחשבים רבי-עוצמה לכריית מידע ממאגרים נדחים - הם יכולים מן הסתם גם לפתח כלים ממוחשבים יעילים להסרתו של המידע מתוצאות החיפוש.

כך חשב לאחרונה גם בית המשפט של האיחוד האירופי, כשנדרש לדון בתלונה של אזרח ספרדי, שהתלונן כי חיפוש שמו בגוגל מעלה תוצאות ישנות, שאינן רלבנטיות ושאינן עדכניות משנת 1998, בדבר חובות שהיו לו ועל ביתו שעוקל. תלונה זו היא אחת מתוך כ- 220 תלונות דומות שהוגשו בספרד כנגד ענקית החיפוש.

בית המשפט שם פסק כי אם פנייה של האדם לבעל מאגר המידע לא תועיל, הוא רשאי לפנות למפעילת מנוע החיפוש, וזו נושאת באחריות משפטית כלפיו, שכן היא זו שמעבדת את המידע שמוצג בפני הגולש, והיא זו שעלולה לשאת באחריות ולהיות חשופה לתביעות אם לא תמחק פרסום שהפך ללא רלבנטי.

כדאי לציין כי פסיקה זו תואמת שינויי חקיקה המקודמים באיחוד האירופי, שמטרתם להבטיח את הזכות לדרוש מחיקה של מידע פרטי המתפרסם באינטרנט. מיותר לומר שגוגל, פייסבוק וחברות אינטרנט אחרות מתנגדות נחרצות לחקיקה, לנוכח העלויות הכבדות הצפויות בעקבותיה.

כאמור, המצב המשפטי בארץ מפגר מאחור. המקרה היחיד הדומה שנדון בבית המשפט בארץ לפני כמה שנים, אף הוא לא הניב פסק דין מנחה, שכן נסגר בפשרה. באותו מקרה, יזם אינטרנט תבע את גוגל על כך שבכל פעם שמחפשים את שמו מנגנון ההשלמה האוטומטי מצרף מילים כמו "נוכל", "רמאי" או "הונאה". באותו עניין, אף שגוגל שילמה סכום כסף ופעלה למנוע את ההשלמות, היא סירבה להודות באחריות כלשהי.

כלומר, החוק והפסיקה בישראל עדיין שותקים בעניין זכותו של גולש לדרוש מחיקת מידע. נותר אפוא לראות האם כשבית המשפט הישראלי יידרש לעניין, הוא יהיה אמיץ דיו לאמץ את הפסיקה האירופית.

עם זאת, אולי לא יהיה בכך צורך, משום שקשה להאמין שגוגל תוכל להתעלם מפסיקתו של בית משפט באיחוד האירופי. סביר יותר להניח שההגנות והזכויות להן יזכו הגולשים האירופאיים יוחלו באופן גורף גם על גולשים אחרים בעולם, ובהם הישראלים.

■ הכותב הוא מומחה בדיני מחשבים וטכנולוגיה, הגנת הפרטיות וקניין רוחני.