בחודש הבא ימלאו 5 שנים למותו של זמר, יוצר ומפיק פופ עילאי, שהיה מהבדרנים הרווחיים בהיסטוריה ונותר חתום על האלבום הנמכר בכל הזמנים. בהתחשב בניסיון, ביעילות ובהיעדר העכבות שהצטברו בתעשיית הפוסט-מוות כענף קטן אך מאוד מיומן בתעשיית הפופ, המוצר החדש מבית המחזיקים בזכויות על מורשת מייקל ג'קסון וחברת התקליטים שלו סביר ביותר. שמונה שירים, שהם כשליש מכמות השירים שהותיר אחריו עם סקיצות מלאות, כלומר, שירים עם לפחות מילים ולחנים גמורים. אלו שירים שלא מצאו מקום באלבומים הסדירים שהמנוח הוציא וערך בחייו, ולכן זו טעות לצפות כי פתאום יצוץ מהם איזה "Billie jean" או "Rock with you" חדש. אבל, וכאן משוחררת אנחת רווחה ענקית, על כף המאזניים בין כיבוד מורשת המת לבין התאווה לתרגם את המורשת הזו למספרים חדשים, האלבום נוטה יותר לצד ההגינות. זה כבר אלבום פוסט-מוות שני של ג'קסון.
הראשון, "מייקל", יצא בחיפזון לפני 4 שנים וכלל טיפול בשירים לא גמורים משנותיו האחרונות. הוא היה רע. הפעם מדובר בשירים שנצברו ברובם לאורך כ-15 שנה, בין אמצע שנות ה-80 לסוף האלף שעבר. אז כן, ג'קסון לא פספס ולא הותיר איזו יצירת מופת נצחית שלו בלתי מאווררת. ומצד שני יש פה כמה שירים שיכלו להתאזרח בין אלבומיו הטובים ביותר כשווי ערך ומעמד. מי שהנהיגו את הטיפול ההפקתי העדכני היו אל.איי.ריד - יו"ר חברת התקליטים ובעברו מפיק מוזיקלי עם זכויות ענקיות במוזיקה השחורה, וטימבאלאנד, שבפועל פיקח על חבורת המפיקים שהתכנסו כדי לנסות ולהוציא לפועל את החזון הג'קסוני לשירים כשהוא אינו איתם. מכולם רק רודני ג'רקינז הוותיק עוד הספיק לעבוד על השיר שלו יחד עם ג'קסון עצמו. העבודות כולן מנסות לקלוע לטעם הג'קסוני, או לטעם הקהל הג'קסוני, מבלי להסתער על החומר עם טביעות אצבעות דומיננטיות מדי של המפיקים הכוכבים עצמם. במהדורת הדה-לוקס של Xscape, מוגשים שמונת השירים בסקיצות המקוריות שלהם, וההשוואות בין המקור למוצרים המוגמרים מרתקות בחלקן. ראוי גם לזכור, כפי שכבר נחשף עוד בחייו, במהדורות חגיגיות לתקליטיו הראשונים שחשפו גם סקיצות מוקדמות של ג'קסון לשיריו הגדולים ביותר, עד כמה הרעיונות, הכיוונים והחזון לשירים הגיעו איתו היישר מהבית.
רוכב על קצבים
תמיד מומלץ לחזור ולשמוע את גרסת הדמו הקצרה ל"בילי ג'ין", שנחשפה 25 שנים אחרי השלמות האולפנית המוכרת. הקטע הכי טוב כאן, ובהפרש ניכר, הוא דווקא הסקיצה הכי גולמית. ג'קסון כתב את Love Never Felt So Good לפני יותר מ-30 שנה עם פול אנקה, ובסקיצה המקורית שלו הוא מלווה רק בפסנתר ובצרידת הקשת אצבעות. שיר פופ עם לחן אדיר, קלאסיקה מהאזנה ראשונה, וייתכן שבשל היותו השיר הכי מוקדם כאן, זו גם השירה הכי נינוחה, מחויכת ושלווה של ג'קסון. אלו היו, מסתבר, ימיו האחרונים לפני שהתחפף, נשרף, נאטם בבלון, חבר לקופים, הלין קטינים, נאשם, נרדף, הטריד, השתבלל, התחמצן, הואשם, קנה שתיקה, הידרדר יצירתית וכו'.
השיר מופיע פה עוד פעמיים - בגרסה מודרנית שג'קסון מוביל לבדו, ובמעין דואט שכולל תוספות של אחד מתלמידיו הבולטים של ג'קסון, ג'סטין טימברלייק. טימברלייק בקושי תורם ערך לשיר, והגיע לכאן בעיקר על תקן של סייע שיווקי, לקליפ, לבאזז התקשורתי, לשיתופים ברשת. זה מעיד משהו על מעמדו הקצת הולך ודוהה של ג'קסון בדור שלא ידע אותו במקור.
ומבחינה זו יש במעשה של טימברלייק גם ענווה: הוא גם מגשים חלום קטן ואיכשהו שר עם הגיבור שכה השפיע על השירה והתנועה שלו, אבל בפירוש גם מגיע שלא על מנת לגנוב את ההצגה או לחלוק שווה בשווה את הבמה. ככלל, השירה הג'קסונית היא הצד החזק באלבום. גם Slave to the Rhythm, מהשירים הבולטים, אולי אינו מזהיר, אבל הוא שיר ג'קסוני תקני לכל דבר. חסרה בו גאונות הפקתית נוסח קווינסי ג'ונס שהיה לצד ג'קסון בשיאיו כסולן אחרי הג'קסונים, אבל הוא בהחלט מציג לראווה ולגאווה זמר שהוא גם מקישן קולי מצוין, כזה שמסוגל בקולו להדגיש, להטעים, לשנות ולרכוב על קצבים שונים באופן ייחודי ומפעים. גם ב"Blue Gangsta", השירה הסופית מצוינת, אבל גרסת הדמו אפילו טובה ממנה. אם לחזור לשיר הבולט של הפרויקט, Love Never Felt So Good, בסקיצה עם הפסנתר וההקשה - זהו תענוג להקשיב לחלוקת הנשימות של ג'קסון, לסחיבות האוויר ולהתנשפויות שלו. לא משנה באיזה חומרי גלם הוא טיפל, עד כמה טוב היה לחן מסוים או עד כמה מופרך הטקסט, ג'קסון, מסתבר, השאיר אחריו הקלטות מצוינות עד מעולות כזמר.
רב-אמן של צלילים ושל תנועה
העובדה שמילות רוב השירים שלו נותרו לרוב הרבה מתחת לגובהי המוזיקה רק מאששת את יכולותיו כמגיש. ולפחות מבחינת המפגש עם הקול שנדם, זה פרויקט ראוי. ככלל, הוא מאלבומי הפוסט-מוות הטובים אי פעם, ומזכיר קצת, לחלוטין לא בתוכן אבל כן בגישה, אלבום של ג'ימי הנדריקס בשם Midnight Lightning שיצא 5 שנים לאחר מותו וניסה לעדכן את הצליל ההנדריקסי להתפתחויות הטכנולוגיות של התקופה.
זה היה גם החזון של מפיקי Xscape, ואף אם היעד היה קשה מאוד מלכתחילה, הרי שלא גרמו לעצמם או לאמן שחתום על האלבום שום נזקים. זה המון בתעשייה שתאוות הבצע טובעה בדמה. מה אנחנו אמורים לעשות עם האלבום הזה? מעריצי ג'קסון הקנאים לא זקוקים לניווט ולעצות, ולא יצטערו על היכרות עמוקה איתו. לכל השאר, ה-DVD בשם This is it, שיצא סמוך למותו של ג'קסון, נותר לטעמי המוצר הכי טוב ששוגר מטעמו אחרי שכבר לא היה איתנו. הוא תיעד את החזרות לקראת סדרת ההופעות שלא יצאה לפועל בגלל הסתלקותו מהעולם, והוא הקיף את הייחודיות האמנותית של ג'קסון כרב-אמן של צלילים ושל תנועה.
סביר ש-Xscape אינו הסחורה האחרונה שעוד תגיח לעולם תחת המותג מייקל ג'קסון, ומעניין לראות איזו התעניינות היא תחולל עכשיו בשווקים. מתים בעשורים קודמים, טרום העידן הדיגיטלי, נהנו מהילה, ממסתורין ומריחוק מהקהל, שאין לאמנים שחיים היום ושמתים היום. ולכן יורשיו של ג'קסון יצטרכו לנסח לעצמם שיטות פעולה שיהיו בהכרח שונות מאלו של יורשי אלביס פרסלי או ג'ון לנון, בוב מארלי או טופאק שאקור. איך יבחרו לשמר ולטפח ולהעצים את המותג בתוך שוק כה רווי ומוזר מלכתחילה? נחיה ונשמע.
* ציון: 7
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
