מאיימים, אז מה?

גם אם המחאה החברתית של קיץ 2011 היא רק זיכרון דחוק של המונים להוטים שקוראים לשינוי, מוטב שראשי כימיקלים לישראל יבינו שהאירוע הקיצי ההוא צרב כאן משהו. האנשים שיודעים לחצוב בקלות מינרל שקיים בשפע בים המלח (מינרל ששייך לכולם), למכור אותו בכל קצוות תבל ולהרוויח ממנו הון עדיין לא הצליחו להבין שכללי המשחק השתנו, כמו אופן תכנונו.

מוטב שראשי כיל יפנימו את השינוי שחל כאן בתודעה ובעיקר את השינוי המתעורר בכושר הסיבולת של הציבור ושל הפקידות הממשלתית להיעדר מידתיות וצדק. רק כך בכירי כימיקלים לישראל יפסיקו לשגות ולחשוב שהדרך לקבלת סימפתיה ציבורית עוברת במשרד פרסום נוצץ ובקמפיין יצירתי על מעכבי הבעירה המבוססים על ברום.

סביר להניח שהציבור רוצה מעכבי בעירה בסמארטפון, סביר שהוא רוצה שכיל גם תרוויח ותאפשר פרנסה טובה לעשרות אלפי עובדים בדרום הארץ, אבל הוא לא מתבייש לדרוש גם קצת יותר הגינות בפריסת העוגה. של כולנו.

האיומים שהחלו להישמע אתמול מכיוון כיל - על הקפאה מיידית של תוכנית השקעות בהיקף של יותר ממיליארד דולר; על מהלכים לצמצום עלויות והוצאות, בין השאר באמצעות פיטורי עובדים; על כך שיש לקונצרן שבשליטת עידן עופר אופציות באתיופיה, בספרד או באנגליה - כל אלה היו צפויים.

מעין דפוס כזה, של מתן התרעה כללית על שריפת המועדון, דפוס שמזכיר מאוד את התנהלות משרד הביטחון וצה"ל, שרוצים עוד מיליארד שקל ומאיימים שממחר בבוקר פשוט אי-אפשר לפתוח את הצבא ולספק ביטחון.

האיומים של ראשי כיל כבר נשמעו כאן בעבר: הם כבר לקחו אותנו כמה פעמים לסיור ברחבי הגלובוס, עם ההטבות כביכול שקוסמות לחברה מעבר לים. יש משבר פוספט, ואי-אפשר לכרות בשדה בריר? עוברים לחו"ל. ההחרגה מהחוק לעידוד השקעות הון? קציר המלח? תמלוגים? תמיד יש לאן ללכת והעולם גדול. אנחנו נלך לנו, נסתדר איכשהו, ואתם - תשברו את הראש עם עשרות אלפי מפוטרים בפריפריה שמניעים את הכלכלה בנגב בזכות המשכורות הנאות (מאוד) שהם מקבלים.

במשרד האוצר כבר למדו ליטול נוגדי חרדה נוכח האיומים האלה: כיל יכולה ללכת לאן שהיא רוצה, לעצור השקעות בישראל, לדומם מכונות ייצור ולפרק דחפורי ענק שנוגסים בהרי הנגב בכל רגע. את ים המלח הרי אי-אפשר להעלות על בואינג ולקחת לספרד. מה שזול לה לעשות בישראל, שכן בים המלח תהליך הכרייה של אשלג, למשל, הוא מהנוחים בעולם, היא לא תוכל לעשות במכרה ספרדי שייאלץ אותה להשקיע הון תועפות ברכש של ציוד כבד. גם מזג-האוויר באזור ים המלח מקל על אחסון המחצבים שכיל כורה - מצב שהיא רק תוכל לחלום עליו בהרבה מאוד מקומות בעולם, גם אם הוא גדול ומזמן אפשרויות. והכי חשוב: בכיל יודעים את כל זה.

יום אחד, כנראה בקרוב, ראשי כיל ילמדו להכיל את ששינסקי 2 ואולי גם את פסק הבוררות של הצוות בראשות השופטת בדימוס טובה שטרסברג-כהן. השמש תמשיך לזרוח אפילו בים המלח, כריית האשלג תימשך, המדינה תרוויח מתישהו קצת יותר מזה - ואל דאגה, ראשי כיל ימשיכו להיות אנשים עשירים.