באיזה שלום תומך נתניהו?

שר בכיר מספר לאחרונה שראה באחד העיתונים כותרת שבה נכתב ש"נתניהו תומך בשלום". איזה יופי, חשב לעצמו. כאשר המשיך לקרוא התברר לו שמדובר בסילבן שלום.

בעצם יש מכנה משותף בדרך שבה ביבי מפלרטט עם שני השלומים: בזהירות. כשם שהוא חושש להתלהב בפומבי יותר מדי משלום עם השכנים, בגלל חששו משכניו לקואליציה, כך הוא נזהר לא לתמוך בפומבי בסילבן, על רקע הפרשיות ששמו של סילבן שורבב אליהן לאחרונה. תומך ולא תומך. זה המצב הכי אהוב על ביבי.

לא חייב לקרות

ההצעה הכי טובה ששמענו מראש הממשלה לאחרונה הייתה בעניין הנשיאות: לדחות את הבחירות לכמה חודשים כדי לדון בניחותא מה עושים עם מוסד הנשיאות. הבדיקה הזאת לא נעשתה כבר הרבה מאוד שנים. למזלנו, היה לנו את שמעון פרס בשנים האחרונות, אבל נראה שמאגר האישים מסוגו כבר מוצה.

נתניהו זנח בינתיים את הצעתו, לאחר שלפיד ולבני הודיעו שהם מתנגדים. למה התנגדו? בגלל שמניעיו של ראש הממשלה הם אישיים (נגד ריבלין). אז מה? השאלה הרלוונטית היחידה היא אם ההצעה ראויה. ולמה שלא תהיה ראויה? הנשיא הוא סמל המדינה, לא? לא ראוי שאחת לכמה שנים המוסד הזה ייבדק?

אבל בלי התנועה ויש עתיד זה לא ילך. עד יוני, מועד הבחירות, יש עוד מספיק זמן ששני גופים אלה ישנו את עמדתם המתנגדת להצעת ראש הממשלה. אנחנו רשאים לצפות משני מנהיגי תנועות אלה להיוועד ולחשוב עוד פעם, אם נימוקי ההתנגדות שלהם מצדיקים את הכנסתו למשכן הנשיאות של מועמד שאינו ראוי. כי במצב הנוכחי זה מה שהולך לקרות. וזה לא חייב להיות כך.

צהוב, אבל לא תכול-לבן

ממה שאני יודע, כאשר קבוצה כלשהי בעולם זוכה בהישג הוא נזקף לזכות הקבוצה, לא למדינה שבה אותה הקבוצה פועלת. לא ידוע לי שראש הממשלה מטלפן אל המאמן כדי לקיים אתו שיחה די משמימה, ספוגה בקלישאות לאומיות. אמצעי תקשורת עושים את אותו הדבר בצורה הוולגרית שהם מכירים ואוהבים.

המדינה צהובה - זה המוטו בפי כולם, ראשי מדינה וכתבי עיתונים ורוב האזרחים ברחוב. וזה נכון. אבל היא לא תכולה-לבנה. לגביע של מכבי אין קשר למדינה. במיוחד בעידן שבו קבוצות בנויות על שחקנים ומאמנים קנויים. ישראל יכולה בקלות לזכות בתארים רבים מנשוא, אם תחליט לרכוש ספורטאים מצטיינים ממדינות אחרות. יש מדינות שעושות זאת. לא מדינות שהיינו רוצים לקחת כדוגמה.

אנחנו יודעים, אולי אפילו נתניהו יודע, שבלי השחקנים הזרים לא היה גביע. ככה זה היום בעולם הספורט. אין סיבה להתבייש בכך. אבל יש סיבה, לפחות לי יש, להתבייש כאשר הציבור מנכס למדינה הישג שלא הושג על ידה ועל ידי אזרחיה.