האם ישראל צריכה לקנא בהודו?

לאט, בהדרגה ואולי באופן בלתי נמנע, תפיסת הדמוקרטיה משתנה: את מקום החתירה אל ייצוג אותנטי של רצון הציבור תופסת החתירה אל יציבות. חוק המשילות בישראל הוא דוגמה אחת. חוקי משילות באיטליה וביוון נועדו להגן על הבוחרים מפני תוצאות חוסר האחריות של בחירתם.

הודו עתה זה סיימה תהליך ארוך ומסובך של בחירות, שהיו ראויות כל תוארי-השם ותוארי-הפועל. הן היו הגדולות ביותר בדברי ימי האדם והארוכות ביותר, הן התנהלו למופת (יחסית, בהתחשב בממדים הבלתי-אפשריים) - והן הניבו את אחד המהפכים הפוליטיים הגדולים ביותר של כל הזמנים.

הן גם הראו את המידה שבה שיטת בחירות יכולה להבטיח ממשלה יציבה על חשבון היציגות. מפלגה שקיבלה 31% מקולות הבוחרים זכתה ב-52% מן המושבים בפרלמנט. מפלגה שקיבלה 19% מן הקולות זכתה רק ב-8% מן המושבים. הפרשנים התחרו באפיונים של ניצחון המנצחים: צונאמי, הם קראו לו. שוקי הפיננסים יצאו מגדרם משמחה: סוף-סוף, ממשלה יציבה שאינה תלויה בשותפים קואליציוניים.

בהודו יש בעצם 29 בחירות נפרדות, בכל אחת מן המדינות המרכיבות את הפדרציה ההודית. במדינה הגדולה ביותר, אוטאר פראדש (200 מיליון בני אדם, כמו ברזיל), עמדו 80 מושבים לבחירה. מפלגת העם ההודית (BJP) גרפה 71 מושבים, כמעט 90%, אף כי חלקה בקולות המצביעים היה 42%. מפלגת אופוזיציה מקומית, המייצגת את הקאסטות הנמוכות ביותר במדרג ההינדואי ("דאלית", או מה שקראו פעם "הטמאים"), קיבלה 20% של הקולות, והם הנחילו לה בדיוק אפס מושבים.

באזור עיר הבירה דלהי, שהוא טיפה פחות ממדינה, BJP גרפה את כל שבעת המושבים, אף כי חלקה בין המצביעים היה רק 46%. התמונה הזו חוזרת בשורה של מדינות, שבהן מפלגת הקונגרס המובסת של משפחת גאנדהי לא קיבלה אף מושב אחד, אף כי הצביעו בעדה בין 15% ל-35%. במדינות אחרות היא קיבלה ציר או שניים, אפילו כאשר חלקה התקרב ל-40%.

הזכות לשלוט

אין עוררים על תבוסתה של מפלגת הקונגרס. היא נחלה את המפלה הגדולה ביותר בתולדותיה, וישראלים מלומדי מהפכים לא יתקשו לזהות את המשתמע: הקרקע נשמטה מתחת לרגליה של מפלגה היסטורית, שהייתה הרבה יותר ממפלגה, והתרגלה להניח את זכותה הטבעית לשלוט. כל-כך טבעית הייתה הזכות הזו, עד שהיה מותר להעביר אותה בירושה, כמעט כלאחר יד.

אבל הפרדוקס הסטטיסטי בעינו עומד. אני מתקשה להיזכר אימתי ראיתי קשר כה רופף בין תוצאות הבחירות ובין הייצוג בפרלמנט. 31% לא היו מקרבים מפלגה ישראלית לרוב מוחלט. הפעם האחרונה שבה הליכוד קיבל 30% ויותר הייתה ב-1988. זה הספיק ל-40 מושבים בכנסת. כאשר מפלגת העבודה קיבלה 34%, ב-1992, היא נהנתה מ-44 מקומות ישיבה.

בימים הראשונים שלאחר הבחירות בהודו היה קשה להיתקל בהערות על הסטטיסטיקה, אולי מפני שהן היו מתפרשות כביטוי של חוסר אבירות מצד המובסים. אבל בהמשך השבוע הואיל "טיימס אוף אינדיה" להזכיר לקוראיו, שמעולם לא היו חייבים צירי פרלמנט כה רבים חוב כה גדול לבוחרים כה מעטים (הפרפרזה הצ'רצ'יליאנית היא שלי). בעבר, מפלגות הודיות היו זקוקות לפחות ל-40% כדי לקבל רוב מוחלט, ובדרך כלל קיבלו יותר.

נכדו של המהטמה גאנדהי, בעצמו עובד מדינה בכיר ורב מוניטין, שהיה המושל (הטקסי) של מדינת מערב בנגל, פרסם השבוע מכתב גלוי לראש הממשלה המיועד, וקרא לו לזכור כי הוא בא מעמדת מיעוט אלקטורלי. קצת קשה להאמין שהוא יזכור. הכול מעניקים לו "מנדט גורף" לשינויים.

קווי-התפר הרופפים

הודו זקוקה לממשלה יציבה, אין בזה ספק. מי אינו זקוק? אבל הודו זקוקה שבעתיים, מפני שבהיעדר ממשלה כזאת יגברו בה הנטיות הסירכוזיות (צנטריפוגליות) ואינטרסים אזוריים ימשכו בכיוונים מנוגדים. היא אינה מועמדת להתפוררות, אין כל סימנים שמדינות אינדיבידואליות ינסו לפרוש ממנה, אבל היא עלולה להפוך לאוסף של בעלי-חזקה, בלי ראייה לאומית.

השאלה היא שאלת המחיר. האם ארץ כה מורכבת, שקווי התפר בה כה רופפים, יכולה להרשות לעצמה לשלול ייצוג מקבוצות דמוגרפיות ודתיות גדולות מאוד? לא רק ייצוגם של בני הכתות הנמוכות ביותר פחת במידה מסוכנת, אלא גם זה של המוסלמים, בערך 15% של האוכלוסייה. בפרלמנט ההודי יישבו בחמש השנים הבאות פחות מוסלמים מאשר בכל פרלמנט קודם, בקושי 5%.

ברור בהחלט איך זה קרה: תוצאה של מורשת בריטית אחת, שההודים לא טרחו לתקן. הם ירשו את שיטת הבחירות הבריטית, מה שמכנים באנגלית First Past the Post, זאת אומרת, "המגיע ראשון לקו הסיום", נוסחה רובנית אכזרית, שמכוחה הולכים לאיבוד כל הקולות האחרים. היא עושה שמות ברצון הציבור בבריטניה זה תשעים שנה לפחות. גם לארצות הברית יש שיטה כזאת, אבל במערכת דו-מפלגתית היא בדרך כלל אינה בעייתית, אלא כאשר מתמודד מועמד שלישי חזק.

שיעור הודי

ישראל עומדת זה שנים בוויכוח על צדדי הזכות והחובה של שיטת הבחירות שלה. אם אינני טועה, רק דויד בן גוריון הציע ברצינות לאמץ את הדגם הבריטי, אבל לא התעקש. ייצוג במוסדות היישוב, עוד שלושים שנה לפני הקמת המדינה, היה יחסי טהור, והמדינה ירשה אותו. זה היה הכרחי לחלוטין במערכת מורכבת ומגוונת. יציבות על חשבון ייצוג הייתה שקולה כנגד פחות דמוקרטיה.

ישראל השתנתה. יש בה יותר נכונות לפחות דמוקרטיה. חוק המשילות הוא רק קצה הקרחון. נשיאותיזציה פוטינית אורבת מעבר לפינה. יום אחד יגבר על ישראל הפיתוי האיטלקי/יווני, והיא תקפיץ אוטומטית את המפלגה "המגיעה ראשונה לקו הסיום" אל רוב מוחלט בכנסת.

הודו תספק לנו בשנים הבאות שיעור מועיל על מחיר הנסיגה מדמוקרטיה יציגה אל דמוקרטיה יציבה. אני מקווה שתוסיפו לקרוא.