כדי להתחיל להבין את המשמעות של גמר הצ'מפיונס ליג עבור ריאל מדריד, שתפגוש את אתלטיקו מדריד בשבת בליסבון, כדאי להתחיל דווקא במה שקרה לה בישורת האחרונה של הליגה הספרדית העונה. ריאל, שהייתה בעמדה מעולה לזכייה באליפות, נשרה מהמירוץ המשולש עם ברצלונה ועם אתלטיקו (שזכתה בסופו של דבר בתואר) במחזור הלפני אחרון, אחרי שתי תוצאות תיקו והפסד. לפי קרלו אנצ'לוטי, מאמן הקבוצה, התוצאות האלה נבעו בעיקר מ"הנגאובר מנטלי" מהניצחון הגדול על באיירן מינכן (0:5 בסיכום שני המשחקים) בחצי גמר הצ'מפיונס.
מאז חצי הגמר, הודה אנצ'לוטי, "האינטנסיביות שלנו ירדה, ושילמנו על זה מחיר יקר". אבל אליפות ספרד, יקרה ככל שתהיה, היא מחיר שריאל הייתה מוכנה לשלם. ולראיה - במחזור הלפני אחרון, במשחק חוץ נגד סלטה ויגו (0:2 לסלטה), אנצ'לוטי העדיף לא לשתף את כריסטיאנו רונאלדו ואת גארת בייל, שני הכוכבים הגדולים של הקבוצה שלא היו כשירים ב-100%, אך יכלו לשחק, כדי לא לסכן את הסיכוי לזכות ב-La Decima - גביע האלופות העשירי בתולדות המועדון, מושג שנדמה שהפך לחזות הכול בריאל.
"כשהגעתי למדריד", אמר אנצ'לוטי, שהחליף בקיץ האחרון את ז'וזה מוריניו, "הבנתי את החשיבות של המפעל. יכולת להרגיש באוויר את התשוקה לזכות בלה דסימה. זו אובססיה". האובססיה הזאת מורגשת בשנים האחרונות בכל שדרות המועדון. בסוף 2012, בעקבות פתיחת עונה חלשה בליגה הספרדית (רק ארבע נקודות בארבעת המחזורים הראשונים וחמישה הפסדים לפני חג המולד), ריאל הייתה בפיגור דו-ספרתי אחרי ברצלונה בטבלה. "אם המשמעות של לסיים את הליגה 25 נקודות אחרי ברצלונה היא לזכות בצ'מפיונס ליג", אמר אז השוער איקר קסיאס, "אני חותם על זה עכשיו".
הפעם האחרונה שבה ריאל זכתה בצ'מפיונס ליג הייתה ב-2002, אחרי ניצחון 1:2 על באייר לברקוזן מגרמניה בגמר בגלזגו, משער של זינאדין זידאן האגדי. זה היה רגע השיא של פרויקט ה"גלקטיקוס" הראשון, המיזם הגרנדיוזי של נשיא המועדון פלורנטינו פרז, שאליו הצטרפו בהמשך, בין היתר, רונאלדו הברזילאי ודייויד בקהאם. מבחינה מקצועית הרכישות לא הוכיחו את עצמן: בין 2005 ל-2010 ריאל לא עברה את שמינית הגמר בצ'מפיונס ליג, אבל המועדון המשיך להוציא סכומים אדירים על שחקנים חדשים: כמיליארד אירו מאז 2003, רובם בפרויקט הגלאקטיקוס 2.0, מסע רכש שהתחיל ב-2009 וכולל את שלוש ההעברות היקרות אי-פעם (קאקה - 70 מיליון אירו, כריסטיאנו רונאלדו - 94 מיליון אירו, ובייל - 100 מיליון אירו).
את הסכומים האלה קל, ופופולרי, לייחס בעיקר למרדף אחר הלה דסימה. אבל מבט יותר מעמיק על הסיפור של ריאל מדריד מגלה שבתפישה של המועדון גביע האלופות העשירי הוא לא כל-כך מטרה, אלא יותר זכות טבעית, חלק אינטגרלי מההיסטוריה, שבתהליך בלתי נמנע, הגליאני באופיו, מתקדמת לעבר ייעוד מסוים. או כמו שהגדיר את זה פרז בנאום בגלזגו אחרי הניצחון על לברקוזן ב-2002: "לאחרונה קיבלנו את התואר 'מועדון המאה' (על-ידי פיפ"א, התאחדות הכדורגל הבינלאומית, בשנת 2000), ואין לי ספק שבעוד 98 שנים יקראו לנו המועדון הכי גדול במאה ה-21. זה לא ייגמר כאן. אנחנו נזכה בלה דסימה, ובלה אונדסימה (התואר ה-11), ובעוד הרבה תארים".
ריאל מדריד זוכה בגביע האלופות ב-2002 בגלזגו / צלם: רויטרס
ריאל חוגגת זכייה 9 בליגת האלופות ב-2002
למחוץ ללא רחמים
האתוס ההיסטוריוציסטי של ריאל אמנם אינו מנותק מהשורשים של המועדון, אבל גם בקונטקסט הזה, כמו במקרה של ההתמקדות במרדף אחרי הלה דסימה, המיתוס קצת מרמה. ריאל מדריד נוסדה רשמית ב-1902 - גלגול של קבוצת סטודנטים שהקימה חמש שנים קודם את מועדון הכדורגל סקיי - תחת השם מועדון הכדורגל מדריד. השם ריאל (מלכותי בספרדית) הוענק לה רק ב-1920, על-ידי המלך אלפונסו ה-13, במה שהיה התיוג הראשון של המועדון כסמל של הצנטרליזם הספרדי.
התיוג השני הגיע ב-1939, בסוף מלחמת האזרחים, כשהכוחות הלאומניים של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו תפסו את השלטון. ריאל סומנה כקבוצה של פרנקו, בעיקר בעקבות חצי גמר הגביע (ששמו שונה מגביע המלך לגביע הגנרליסימו) נגד ברצלונה ב-1943: אחרי שברצלונה ניצחה 0:3 במשחק הראשון, שנערך בקטלוניה, שחקני הקבוצה קיבלו ביקור מראש שירות הביטחון הלאומי, "שלכאורה אמר להם שחלקם משחקים רק בגלל הנדיבות של המשטר, המאפשר להם להישאר במדינה", כותב העיתונאי האנגלי פיל בול, שחי בספרד יותר מעשרים שנה, בספרו Morbo: The Story of Spanish Football. ריאל ניצחה במשחק השני 1:11.
למרות התמיכה מהמשטר, באותה תקופה ריאל לא הייתה קבוצה מאוד מצליחה; בגמר הגביע של 1943 היא הפסידה לאתלטיק בילבאו מחבל הבסקים, הקבוצה הדומיננטית בספרד בשנות ה-30 עם ארבע אליפויות. בשנות ה-40, השנים האלימות ביותר בשלטון פרנקו, דווקא ברצלונה, עם שלוש אליפויות, הייתה זו ששלטה בכדורגל הספרדי. אם המטמורפוזה של ריאל לקבוצה שאנחנו מכירים כיום הייתה איכשהו קשורה לפרנקו, זה היה רק דרך האיש שחולל אותה: סנטיאגו ברנבאו, נשיא המועדון בין 1943 ל-1978.
ברנבאו, ששיחק בריאל בין 1912 ל-1927, התנדב לשרת בכוחות הפאשיסטיים במלחמת האזרחים, ואף זכה בעיטור הצטיינות. בהמשך הוא הביע חרטה על חלקו במלחמה, אבל נשאר צנטרליסט אדוק כל חייו. "האנשים מה-Meseta, המישור המרכזי של ספרד, שעוצבו על-ידי הקור והחום, היו מספיק חסונים כדי לכפות את עצמם על אזורים אחרים", אמר ברנבאו. "קסטיליה הפיצה את השפה שלה בכל העולם וקסטיליה הייתה המקום שבו נולדו כל ההישגים שעשו את ספרד גדולה. אני מצטער - קטלאנים, גליציאנים ובסקים - אבל הקסטיליאנים היו יותר חדים מהם בשדה הקרב, ראש בראש, והם ניצחו אותם בכל תחום".
הפעולה הראשונה של ברנבאו כנשיא ריאל - בניית אצטדיון ענק - הדהדה את הרצון שלו להפגין את העליונות הקסטיליאנית. הרעיון נתפס כהזוי, גם כי בעונת 1942/3 רק 16 אלף צופים בממוצע הגיעו למשחקים של ריאל, ובעיקר כי שנות ה-40 כונו בספרד "שנות הרעב" והמדיניות הכלכלית הרשמית הייתה אוטרקיה. אבל ברנבאו גייס כספים מהשלטון, מבנקים ומתומכים של המועדון, ובשנת 1947 נחנך האצטדיון הגדול בספרד דאז, עם קיבולת של 75 אלף צופים (בשיאה הגיעה הקיבולת ל-120 אלף צופים, רובם בעמידה, כיום הוא מכיל 81 אלף צופים, כולם בישיבה), ששמונה שנים אחר כך קיבל את שמו של מייסדו.
הצעד הבא של ברנבאו היה להביא שחקנים שימלאו את האצטדיון. הוא התחיל עם השחקן הטוב בעולם, אלפרדו די סטפנו מארגנטינה, שאותו ריאל פחות או יותר גנבה לברצלונה ב-1953 (חתם קודם בברצלונה ואחר כך בריאל; גורמים בהתאחדות הכדורגל הספרדית ובמשטר איימו על נשיא ברצלונה מרטי קרטו, הקטלונים ויתרו בסופו של דבר), והמשיך עם הצרפתי הנהדר ריימונד קופה ועם ההונגרי האגדי פרנץ פושקש. ריאל הפכה לקבוצה הטובה באירופה בשנות ה-50, הקימה מחלקת נוער מעולה (La Fabrica, המפעל) שהזינה אותה בהמשך, ובסך-הכול זכתה בעידן ברנבאו ב-16 אליפויות ספרד, שבעה גביעים, ושישה גביעי אירופה לאלופות (חמישה מהם ברציפות, בין 1956 ל-1960, חמש השנים הראשונות של המפעל).
אלפרדו די סטפנו / צלם: רויטרס
די סטפנו. ריאל גנבה אותו לברצלונה
בנוסף לתארים, ברנבאו נתן לריאל מדריד את מה שהוא אולי הנכס הכי גדול שלה: "קונספט ה-Madridismo, מושג מסובך שהליבה שלו היא הגלוריפיקציה של שוויון הנפש - תחושה כמעט מחושבת של מחויבות צרת אופק למטרה", כותב פיל בול בספרו White Storm: The Story of Real Madrid. "אם אנשים אחרים לא קונים את עניין הלנצח-בכל-מחיר, זו בעיה שלהם. ושלא כמו היריבה הגדולה שלה, ברצלונה, הפילוסופיה של ריאל מדריד אינה מוסחת על-ידי העמדת פנים שכולם אוהבים אותם ומעריצים אותם.
"המועדון מגלם את התפיסה הספורטיבית של Machacar (למחוץ ללא רחמים), שמחשיב רעיונות הגונים כמו 'להוריד את הרגל מהגז' לחולשה ולגנדרנות. אתה אינך מוותר ליריב שלך על כלום, ולעתים נדירות אתה מאפשר לשור לחיות. לוחם השוורים שמאפשר לחיה הסתומה לשלוט בו יגורש במהרה מהזירה. אבל אף אחד לא מעריץ את השור. הוא פשוט לא קרא את התסריט. באופן דומה, כשריאל מדריד מפסידה, היריבה זוכה לשבחים לעתים נדירות. הפוקוס הוא על גוליית, לא על דוד. לבחור הגדול היה יום חלש, הוא פשוט לא ראה את האבן מגיעה".
האובססיה של מוריניו
מאז מות ברנבאו ב-1978 איש אינו מגלם את קונספט המדרידיסמו כמו פלורנטינו פרז, שנבחר לראשונה לנשיא ריאל בשנת 2000. פרז, 67, יו"ר ACS, אחת מחברות הבנייה הגדולות בעולם, ובעל הון אישי של 2.2 מיליארד דולר לפי המגזין "פורבס", התחיל ללכת למשחקים של ריאל בשנות ה-50, כשקבוצת הכוכבים של די סטפנו ושל פושקש שלטה באירופה. החוויה שלו מאותה תקופה הולידה את רעיון הגלקטיקוס. "לריאל מדריד תמיד היו השחקנים הטובים בעולם", אמר פרז, "זה מה שעשה אותה שונה ואפשר לה לתפוס עמדה מסוימת בעולם. אני רק עושה מה שראיתי כילד".
כתוצאה ממדיניות החתמת הכוכבים של פרז, שהתפטר ב-2006 וחזר לתפקיד הנשיא אחרי שלוש שנים, ריאל תפסה את עמדת המועדון המצליח בעולם מבחינה מסחרית: בין 2010 ל-2013 ההכנסות עלו ב-62%; בסוף עונת 2012/13 ריאל דיווחה על הכנסות של כ-686 מיליון דולר, יותר מכל קבוצת ספורט אחרת; ולפי "פורבס", היא כיום ארגון הספורט בעל השווי הגבוה בעולם - כ-3.3 מיליארד דולר, לפני מנצ'סטר יונייטד (3.165 מיליארד) וברצלונה (2.6 מיליארד). אלא שבתחילת הקדנציה השנייה של פרז, בעקבות ההצלחה חסרת התקדים של ברצלונה תחת פפ גוורדיולה, הסטטוס המקצועי של ריאל היה הרבה יותר חשוב.
על מנת לשבור את ההגמוניה של ברצלונה, פרז החתים ב-2010 את המאמן שנחשב למצליח בעולם, ז'וזה מוריניו מפורטוגל. מוריניו, שעבד בברצלונה כמתורגמן של המאמן האנגלי בובי רובסון בשנות ה-90, ניגש למשימה קודם כול מהזווית ההיסטורית. כך, לפני גמר הגביע הספרדי בין ריאל לברצלונה בעונת 2010/11 (0:1 לריאל), כותב העיתונאי דייגו לופס בספרו The Special One: The Dark Side of Jose Mourinho, מוריניו "דיבר על פוליטיקה, על לאומיות, על ההפרדה הבלתי ניתנת לשינוי בין קסטיליאנים לקטלאנים.
"הוא אמר לשחקנים שאין להם שום דבר משותף עם ברצלונה. הוא יודע, הוא אמר, כי הוא גר בברצלונה הרבה שנים, והיה מאוד מודע לתרבות המקומית ולחינוך שילדים קטלנים קיבלו. הוא התעקש שהשחקנים טועים אם הם חושבים שהם התיידדו עם שחקני ברצלונה במשך השנים בנבחרת ספרד. אסור להם, לשחקני מדריד, לקחת חלק בפרודיה הזאת יותר. הם חייבים לקבל את תפקידם כבחורים הרעים ולסרב להכיר ביריבים שלהם. מוריניו הזהיר את השחקנים שלו שאם הוא יראה אותם לוחצים ידיים עם שחקני ברצלונה מעבר לפורמליות של המשחק זו תהיה בגידה בו - ובחבריהם לקבוצה".
המילים של מוריניו חלחלו, ובתקופתו במדריד המשחקים נגד ברצלונה התפקעו ממתח אלים, שלרוב התבטא בעבירות ברוטליות של שחקני ריאל. מוריניו אפילו השתמש באלימות בעצמו: בסוף המשחק השני בסופרקאפ (מפגש בין האלופה ומחזיקת הגביע) של עונת 2011/12, בעיצומה של תגרה שהתפתחה בין שחקני הקבוצות, הוא נעץ אצבע בעינו של טיטו וילאנובה המנוח, אז עוזרו של גוורדיולה. בברצלונה האשימו את מוריניו בכך שהוא הורס בשיטתיות את הכדורגל הספרדי, אבל חלק מהביקורת הופנתה גם לעבר פרז.
פלורנטינו פרז עם כריסטיאנו רונאלדו / צלם: רויטרס
פרז עם רונאלדו. אנשי ה"גלאקטיקוס"
"האיש שאחראי להרס המורשת של ריאל מדריד הוא פלורנטינו", אמר יוהאן קרויף, האב הרוחני של ברצלונה. "ריאל היא מועדון גדול בספרד ובעולם במשך כל-כך הרבה שנים, הודות לסגנון שלהם, להתנהגות שלהם. אבל הם מאבדים את היוקרה שלהם בכל יום שעובר. הם אובססיביים לגבי ברצלונה וחצו את הקו. מוריניו עושה את העבודה שלו, בדרך שלו, הדרך היחידה שבה הוא מבין כדורגל. בסופו של דבר, על המגרש, המאמן מייצג את הערכים שהנשיא רוצה להציג".
גם בריאל היו אנשים שיצאו נגד מה שמוריניו ייצג. לפי דיווחים בתקשורת הספרדית, בינואר 2013 השוער קסיאס והבלם/מגן סרחיו ראמוס דרשו מפרז לפטר את מוריניו, ונענו בשלילה. חצי שנה אחר כך פרז הודיע שמוריניו לא ימשיך בתפקידו, אף על פי שהיה לו חוזה לעוד שלוש שנים. לקרע שנוצר, לפי דיווחים, בין מוריניו לחלק גדול מהשחקנים היה קשר להחלטה, אבל הסיבה העיקרית לפרידה, כמו תמיד בריאל, הייתה התוצאות: רק אליפות אחת (2011/12) וגביע אחד בשלוש שנים, ושלוש הדחות רצופות בחצי גמר הצ'מפיונס ליג.
הפרגמטיזם של אנצ'לוטי
כמו למוריניו, גם לאנצ'לוטי האיטלקי, שהגיע לריאל מפריז סן ז'רמן, יש ברזומה שתי זכיות בצ'מפיונס ליג (עם מילאן ב-2003 וב-2007). הוא גם עבד תחת רומן אברמוביץ' בצ'לסי - עוד נקודה משותפת. אבל בזה פחות או יותר מסתכם הדמיון בין השניים. בניגוד למוריניו, אנצ'לוטי תמיד שומר על ארשת שלווה, ממלכתית כמעט, לא מחפש להיות האיש הראשי בהצגה, לא דורש להיות הסמכות המקצועית העליונה (במובן של בחירת שחקנים), ומתמחה בסוג של פרגמטיזם שבמועדון כמו ריאל הוא מצרך יקר.
הפרגמטיזם של אנצ'לוטי הוא יותר מהכול לקח מימיו הראשונים כמאמן. בתור שחקן, אנצ'לוטי זכור בעיקר מתקופתו במילאן המיתולוגית של סוף שנות ה-80 - עם השלישייה ההולנדית פרנק רייקארד, רוד חוליט ומרקו ואן באסטן - תחת המאמן אריגו סאקי, שממנו הוא למד ביסודיות את עקרונות ה-4-4-2, מערך שהוא תפס כדוגמה. כמה שנים אחר כך, כמאמן פארמה, הוא סירב להחתים את רוברטו באג'יו הנפלא, שלדעתו לא התאים למערך. "כשאני חושב על זה עכשיו", אמר אנצ'לוטי, "הייתי משוגע. איך אתה יכול לוותר על מישהו כמו באג'יו? הייתי צעיר ולא היה לי האומץ להיכנס למשהו שלא ידעתי עליו מספיק. ידעתי הכול על 4-4-2".
הטעות הזאת שכנעה אותו ששחקנים יותר חשובים ממערכים. מאז אנצ'לוטי מתאים את הטקטיקה, לפעמים גם על-פי תביעות מלמעלה, לסגל שעומד לרשותו: ביובנטוס הוא עשה את זה בשביל לנצל את האיכויות של זידאן, שכיום משמש כעוזרו בריאל; במילאן הוא מצא דרך לספק את הדרישה של הבעלים, סילביו ברלוסקוני, לראות כמה שיותר שחקנים יצירתיים בהרכב; בצ'לסי אברמוביץ' רצה כדורגל התקפי - וקיבל 103 שערים בעונת 2009/10, הפעם הראשונה שבה קבוצה באנגליה כבשה יותר ממאה שערים מאז טוטנהאם ב-1962/63; ובפריז סן-ז'רמן הציר היה זלאטן איברהימוביץ'.
בריאל האתגר היה למצוא דרך לשלב בין רונאלדו לבייל, שני שחקנים מאוד דומים (קיצונים שמעדיפים לשחק באגף שמאל), שהרבה אנשים הטילו ספק ביכולת שלהם לשחק יחד בלי לבטל זה את היתרונות של זה. אנצ'לוטי לא התקשה להסתגל. "עם בייל ורונאלדו, המערך הכי טוב הוא 4-3-3", הוא אמר. "לקח זמן עד שבייל הגיע, אז בהתחלה שיחקתי 4-4-2 כדי להשיג איזון. עם בייל חזרתי לרעיון המקורי". בייל, שהיה פצוע חלק ניכר מהעונה, כבש עד עכשיו 21 שערים וסיפק 16 בישולים. המספרים של רונאלדו: 50 שערים ו-12 בישולים.
הגמישות של ריאל העונה ניכרת גם בהתאמות שהיא עושה ליריבות. בגמר הגביע הספרדי נגד ברצלונה (1:2 לריאל) ובחצי גמר הצ'מפיונס נגד באיירן מינכן, שתי קבוצות שבאופן קבוע שולטות בכדור ביותר מ-60% מהזמן, ריאל התבססה על התקפות מעבר מהירות. מצד שני, תחת אנצ'לוטי ריאל החזיקה בכדור יותר מאשר בכל אחת משלוש העונות של מוריניו, וכבשה הכי הרבה שערים (104) בליגה הספרדית. על פניו, עושה רושם שפרז מצא את המאמן האידיאלי לריאל. בתנאי שהוא יזכה בלה דסימה, כמובן.
קרלו אנצ'לוטי / צלם: רויטרס
אנצ'לוטי. סתגלן
כתבות
ני"ע
