נא להכיר: שר המעסיקים

תקן חוק משנת 1951, במיוחד כשמדובר בחוק מתחום עולם העבודה הדינמי, נשמע על פניו כמו משהו שצריך היה להיעשות לפני שנים. זה מה שרוצה לעשות עכשיו שר הכלכלה נפתלי בנט עם "חוק שעות עבודה ומנוחה (התשי"א)", כי הרי מה ל"שעות העבודה" של חלוצי הארץ ולצעירי ההיי-טק עם הטאבלט והרכב הצמוד.

נפתלי בנט וראשי משרדו מבקשים לשנות את החוק, כך שהתשלום על שעות נוספות יתבצע על-פי חישוב שבועי או חודשי, במקום על בסיס יומי כפי שנהוג היום. לצורך העניין הם משמיעים את מילת הקסם: "גמישות". ומי לא רוצה גמישות. תעבוד 12 שעות ביום אחד ללא תשלום שעות נוספות, אבל ביום למחרת תוכל לעבוד רק 4 שעות בסך-הכול.

המעסיק יחסוך תשלום מיוחד של 125%-150% עבור השעות הנוספות; ואילו העובד ירוויח זמן איכות עם ילדיו או עם חוף הים. על-פי המתווה המוצע, רק אם בחישוב שבועי או חודשי (לפי בחירת המעסיק) יימצא כי העובד הועסק מעבר למכסת השעות הרגילות (180 בחודש), כל שעה נוספת תחושב לפי 133%.

אלמנט הגמישות חוזר על עצמו, לכאורה, בטיוטה הראשונית שהפיצו השבוע חברי הוועדה המיוחדת במשרד הכלכלה לעניין שינוי החוק. כך למשל, בסעיף 1 (א') בטיוטה נקבע כי "ההסדר הגמיש" יתאפשר רק לאחר שהמעסיק והעובד הסכימו "בכתב ומראש" למודל הזה. רוצים לומר: הכול וולונטרי.

אלא שכבר בסעיף 5 (ב') אנשי משרד הכלכלה סותרים את עצמם וכותבים: "מעסיק הבוחר להעסיק עובדים במסלול הגמיש ישלם לעובד (...)". רוצים לומר: טוב, נו, על מי אנחנו עובדים, המעסיק הוא שקובע, הוא שבוחר, מקום עבודה הוא לא בדיוק סמל לדמוקרטיה, תוכנית כבקשתך.

נכון, יש היגיון רב בהגמשת שעות העבודה, ואפילו צורך ממש בכך. בני-זוג שעובדים במשרה מלאה מתקשים היום להוציא את ילדיהם מהגן או מהצהרון בלי שייאלצו לרדת בהיקף המשרה או לספוג ניכוי שכר בסוף החודש. מספיק שלא שפר גורלם ומקום עבודתם ממוקם במרחק העולה על חצי שעת נסיעה מביתם, וגם תהיה להם בעיה לקחת בבוקר את הילד לגן.

אז איפה הבעיה עם המתווה של בנט? מאיפה להתחיל.

ראשית, עשרות ואולי מאות אלפי עובדים במשק מועסקים כיום בשעות נוספות בלי שמשלמים להם על כך שקל שחוק. התירוצים רבים: הגדרת המשרה היא לעבודה עד 18:00 (ולעזאזל החוק), השכר גלובלי, השעות הנוספות גלובליות ומופיעות בתלוש (נהדר!), והכי מוצלח: השכר היפה מפצה על השעות. מה זה "יפה"? שאלה טובה.

בשורה התחתונה, הבעיה הגדולה נעוצה בהיעדר אכיפה. פקחי העבודה של משרד הכלכלה, אותו משרד שמוביל בהתלהבות את השינוי המדובר, לא אוכף את החלק הזה בחוק שעות עבודה ומנוחה. אבל את המנוחה, מילה מכובסת לשבת, הוא אוכף ועוד איך. מיטב בני המיעוטים המועסקים במשרד פושטים על בתי-עסק ועומדים על הציווי האלוהי: שבת ויינפש. אבל עבודה בשעות נוספות? זה פחות חשוב. כך קורה שבנט ופקידיו יכולים לשנות כאוות נפשם את החוק הקיים, אלא שבהיעדר אכיפה המעסיקים ימשיכו לעשות בו כרצונם, וכמובן לטובתם.

העובד הישראלי עובד יותר מכל עובד אחר בעולם המפותח. הוא גם עושה את זה תמורת שכר נמוך יותר (אלה עובדות סטטיסטיות). נכון, חוק שעות עבודה ומנוחה נחקק עוד בשנת 1951, אבל העיקרון שנקבע אז נכון גם לשנת 2014: מעסיק שרוצה להעסיק את עובדיו מעבר לשעות הרגילות, ישלם על כך יותר. בכך נוצר תמריץ שלילי להעסקת עובדים יותר מ-9 שעות ביום, כי הזמן הפנוי יקר, ולפגיעה בו יש מחיר.

אם בנט כל-כך רוצה גמישות, הוא יכול היה להשאיר את החישוב היומי של השעות הנוספות על כנו, ובנוסף לקבוע כי על כל שעה נוספת יתאפשר לעובד להחסיר שעת עבודה אחת במהלך השבוע. כלומר, לייקר למעסיק את תג המחיר של הפגיעה בפנאי, בלי למנוע ממנו את האפשרות להעסיק עובדים מעבר לשעות המקובלות.

או אז תגלו שהמעסיקים בישראל, כמו השר שמייצג אותם נאמנה, לא באמת רוצים גמישות בשעות - אלא בעיקר גמישות בכיס.