השנה החד-פעמית של אתלטיקו מדריד: סנסציה שלא תחזור

זה טיפוסי לאתלטיקו מדריד: סוף-סוף הם זוכים באליפות היסטורית בכל קנה מידה, ואז מתברר שנשיא ההתאחדות בחופשה, לסגן אסור והמפתחות אצל הג'ינג'י - אז לא העניקו ל"קולצ'ונרוס" את גביע האליפות בקאמפ נואו. "לא נורא", אמר דייגו סימאונה בסרקזם, "כל עוד אף אחד לא גונב את הגביע". האדומים-לבנים זכו בו בצדק כשהם רוכבים על גלי טסטוסטרון שסיפק להם המאמן הארגנטיני. אוהדי ברצלונה קמו, מחאו כפיים לזוכים והוכיחו שהם אוהבי כדורגל אמיתיים, שלא חייבים טיקי-טאקה כדי לנשום.

לא רק הקהל של בארסה, כל העולם מחא כפיים לזכייה הזו: בעידן שבו מאמן הולך הביתה כי בעונתו הראשונה הוא לא הצליח להביא קבוצה במשבר אל יותר ממרחק שער אחד מאליפות, ולרבע גמר ליגת האלופות (טאטה מרטינו); עידן שבו פרשנים ממליצים למאמן ללכת כי הוא הובס בעונתו הראשונה בחצי גמר ליגת האלופות על-ידי קבוצת-על מוטרפת של כוכבים, וזכה "רק" בדאבל הלאומי אחרי שנה של טרבל (פפ גווארדיולה); עידן שבו מאמן הוא כישלון אחרי שנה עם מקום שלישי בליגה (ארבע נקודות מהאלופה) וחצי גמר ליגת אלופות (ז'וזה מוריניו). בעידן כזה, של סטנדרטים לא מציאותיים, זכייה של אתלטיקו היא משב רוח מרענן.

מה רוח, היא בקבוק סינגל-מאלט משובח ונדיר בערימה של אלכוהול זול בחתונה. היא דבר שלא אמור לקרות, ובאמת לא קורה. על אחת כמה וכמה, כשאתלטיקו מדריד היא "אחד המועדונים עם הניהול הגרוע באירופה", לפי מילותיו המעודנות של בלוג כלכלת הכדורגל הנחשב swissramble.

 מאמן אתלטיקו מדריד דייגו סימאונה מתכונן לגמר ליגת האלופות 2014 / צלם: רויטרס

***

בעולם הכדורגל, שעבר מטמורפוזה לעסק בידורי בנוסח תעשיית השואו-ביזנס, אתלטיקו מנוהלת כמו קרקס רחוב עלוב. הבעלים האגדי של המועדון, חזוס חיל המנוח, הגיע לעמדת כוח במרמה של הנפקת מניות ב-1992, כפי שקבע בית משפט. ללא השלכות, כמו שרגיל היה חיל: הוא הורשע על מעורבות בהתמוטטות בניין שבנה שגרמה ל-58 הרוגים, וזכה לחנינה מהגנרליסימו פרנקו; הוא קרא לשופט הומו ונתן אגרוף לנשיא מועדון אחר - והורחק לשבועות ספורים מהמגרשים. גם מותו של חיל ב-2004 לא שינה דבר: בנו, מיגל-אנחל חיל-מארין, ממשיך בדרכו, וכבר ב-2009 הוא שוב הוסיף לעצמו מניות שלא כדין, דבר שיכול לעבור בשקט רק על רקע הרגולטור הספרדי הכל כך חלש. השנאה היוקדת בין חיל-מארין, הבעלים והמנהל, ובין הנשיא והבעלים המשני אנריקה קרזו - כבר הפכה למיתוס, כשהשניים מקבלים תמיד החלטות מנוגדות וסותרות בכוונה.

הניהול הקרקסי הזה כלל החלפה של 16 מאמנים אחרי הזכייה הקודמת באליפות ב-1996, ועד לסימאונה ב-2012 (שהגיע כשם פופולארי בין האוהדים כדי להסיט את האש מבעלים). הוא כלל אגירה של חובות: לשחקנים, למועדונים אחרים על רכש, אבל בעיקר - ללשכת המס. החוב ממסים הגיע ל-215 מיליון אירו, כולל 46 מיליון מהתקופה בליגה השנייה, בה הפסיק המועדון לשלם מסים בכלל כדי לשרוד, ו-55 מיליון על מכירת נכסי נדל"ן שכיסו על הפסדי ענק מדי שנה. לחיל-מארין זה לא הפריע להתריס: "אני לא רואה יתרון בעמידה במועדי החזרים". בית המשפט דווקא התנגד, ואתלטיקו אולצה למכור שחקנים ולעמוד בהחזרים, כשמדי ספטמבר היא חייבת לשלם 15 מיליון אירו ללשכת המס. כך נמכרו בשנים האחרונות פרננדו טורס, דויד דה-חאה, סרחיו אגוארו, דייגו פורלאן ורדאמל פלקאו - כוכבי ענק בעת המכירה. רק שאתלטיקו גם משקיעה מדי עונה הון ברכש, של 14 שחקנים בממוצע - מה שמשאיר אותה ללא רווח.

לשחקניה משלמת העונה אתלטיקו כ-72 מיליון אירו שכר - כשליש ממה שמקבלים כדורגלני ברצלונה וריאל. אבל עדיין יותר מאשר ולנסיה, מועדון בעל הכנסות דומות לאתלטיקו. ויותר מאשר השכר שמשלמת דורטמונד הגרמנית למשל, עם הכנסות יותר מכפולות. הבעיה של אתלטיקו היא מובנית, וקשורה לפערים הענקיים בכדורגל הספרדי. אתלטיקו, יחד עם ולנסיה, סביליה ובילבאו, שייכות לדרג השני במדינה, מה שמקנה להן העונה פחות מ-50 מיליון אירו (כל אחת) מזכויות טלוויזיה עבור משחקי הליגה הספרדית - כשליש ממה שמכניסות שתי "הגדולות". ממוצע הקהל שלה (סביב 45 אלף) מרשים והוא השלישי בגודלו בספרד בפער די ניכר - אבל הוא לא מייצר כסף: ההכנסה השנתית של אתלטיקו מ"ימי משחק", 27.5 מיליון אירו, היא פחות מרבע מזאת של ברצלונה וריאל.

***

בכל זאת, חייבת אתלטיקו להשקיע כדי לנסות להתמודד בצמרת. הפרדוקס הזה, יחד עם - בואו נגיד בזהירות - האופי הצבעוני-הרפתקני של ראשי המועדון, מוביל לחדשנות וניהול ספרים יצירתי. זה מתחיל בכך שב-37% מהמקרים העונה, אתלטיקו לא עמדה במסגרת 60 הימים שהממשלה אישרה לתשלום חשבונות. וזה ממשיך בעבודה עם גורמים שמועדונים אחרים נמנעים מהם כמו מאש. כדי לרכוש שחקנים נכנס המועדון לשותפויות עם גורמי צד שלישי: קרן ההשקעות בשחקנים של קריאייטיב ארטיסטס האמריקאית, וקרן ההשקעה בספורט של קרן הגידור Doyen. אחרי שבתחילת העונה שעברה לא היה למועדון ספונסר, הוא נכנס לעסקת חסות עם גורמים אזרים, שבין השאר קנו את הספונסרשיפ על החולצה עבור משרד התיירות של אזרבייג'ן. ליתר ביטחון, הבנקים גם הכריחו את חיל-מארין ואת קרזו למשכן את הבתים הפרטיים שלהם ולהעביר למועדון כחצי מיליון אירו במזומן.

 פערים בלתי מחיקים-קבוצות בספרד

השנה יכול להגיע מפנה קל. אתלטיקו עשויה להגיע לשיא הכנסות של מעל 180 מיליון אירו כתוצאה מזכייה בליגת האלופות ובליגה הספרדית, וגידול במספרי הצופים (ועדיין להכניס רק שליש משתי "הגדולות"). בונוסים של נייקי שסגרה חוזה חדש עם המועדון בשנה שעברה, ואולי של ספונסרים אחרים - יכולים עוד להוסיף על כך. אבל גם השנה תיאלץ אתלטיקו למכור שחקנים (בעיקר בשל הקרנות "השותפות") ולקבל חלק מהשווי שלהם בחזרה. עם יחס תזרים מזומנים לחוב של 5% בלבד בשנה (לפי נתוני "בלומברג", כלל החובות, לכלל הגורמים, כולל רשויות המס - נאמד ב-543 מיליון אירו), ייקח עוד עונות רבות לאזן את עצמם. אפילו אם הריבית על החוב עומדת, על-פי חיל-מארין, על %4.5 בלבד בשנה.

יש גם סיבות לאופטימיות: ענקית הבנייה FCC תקים למועדון כמעט בחינם אצטדיון חדש עם קיבולת של 70 אלף מקומות ("עלייה בהכנסה מ'ימי משחק' של 66%", אומר חיל-מארין). בתמורה יוותר המועדון על מגרש הוויסנטה קלדרון המיושן במרכז העיר, שיהפוך לפרויקט נדל"ן. במקביל, דואג המועדון בקמפיין פרסומי מעולה למצב עצמו כ"נציג האנשים הפשוטים, הפועלים ואלו שמפסידים תמיד לממסד". קליפים יצירתיים ששמים דגש על האוהדים הנאמנים ועל התשוקה למועדון מייצרים סימפטיה. מי שמגלם זאת יותר מכל הוא סימאונה, שגם כשחקן היה פועל שחור ונמרץ. הקבוצה שלו מוכנה טוב יותר למשחקים (ה"אינדיפנדנט" כותב: "יש להם מאגר בלתי נדלה של מצבים נייחים, ועוזר המאמן מסתובב עם קלסר על כל פעולה של הקבוצה"), היא קשוחה יותר ומהירה יותר, והיא מוכנה להתאבד על המגרש בשביל המאמן.

אבל מצד שני, הגדולות ממשיכות לגדול, ואתלטיקו צריכה לדאוג לא להתרסק. לכן, צריכים הרומנטיקנים לחגוג את העונה הזו באדום-לבן כמה שאפשר: הפטה-מורגנה הזאת לא תחזור בקרוב.