סילבן האיום

תמצית התנהלותו של בנימין נתניהו משתקפת בסגל א' של המדינה: הוא כולל את הרמטכ"ל שלא בחר, את הנגידה שפעל נגדה, ואת הנשיא שלא רצה.

בכל טקס חשוב שלושתם ישבו לו מול פניו בשורה הראשונה. לתפארת מדינת ישראל. אולי זו הסיבה שנתניהו לא הצליח לצאת מהבית בזמן ולטקס יום השואה ביד ושם (!) ורשם איחור מביך.

הניסיונות הפטאתיים למצוא מועמד שיביס את רובי ריבלין יימשכו עד לרגע האחרון. עוד פרק במרוץ האינסופי אחר מועמדים, מדוד לוי בבית שאן, עבור בשרנסקי, ועד הרב לאו בת"א, הסתיים אתמול עם שני טוויסטים בעלילה: התמיכה של נתניהו בסילבן שלום נמוגה, ושמו של דוד לוי שורבב מחדש ובתוך 24 שעות עורבב, נסחט ונשאר מיובש ללא תמיכה.

מלכתחילה הסיכוי שדוד לוי יתמודד נע בין אפסי לקלוש. לוי אמר שירוץ אם ירגיש שזה מאחד את העם. נראה שהדבר היחיד שיאחד את העם זו שמחה סביב שובן של בדיחות דוד לוי.

אתמול גישש נתניהו שוב עם יולי אדלשטיין ובחמשת הימים שנותרו רק אלוהים יודע למי עוד יוצע התפקיד. ומי בכלל זוכר את עוזי לנדאו שקיבל רוח גבית מנתניהו וליברמן שהשתעשעו במועמדותו, ונזנח ברגע שנמצא מועמד אחר לשחק בו.

בטבלת הייאוש בלשכת ראש הממשלה נותרו עוד 120 שעות עד מועד הגשת המועמדות לנשיאות. מרגע לרגע יש פחות טבלה ויותר ייאוש. ככל שנתניהו ממשיך להתנגד לריבלין, כך מתהדקת התמיכה בו. נתניהו יכול היה לחבק את ריבלין, ולהפוך למכתיר הנשיא הבא, לאיש החזק בפוליטיקה הישראלית. במקום זה הוא מעדיף לנהל קרבות סרק בניסיון לנטרל את רובי. אם ככה מנוהלת האסטרטגיה באקווריום, יהיה זה מפתיע אם ישראל תזכה לחגוג 70 שנה.

שלום ולהתראות

עד לרגע זה לא הצליח נתניהו לקבוע מי יהיה מועמדו לנשיא הבא. הוא כן הצליח לקבוע מי זה לא יהיה. אחרי שנראה היה שהיחסים בין שלום לנתניהו עלו על מתכונת עבודה טובה, עם כל הרצון הטוב של הבעלים, יש גבול למה שהנשים יכולות לעכל. מתברר שנתניהו אולי השלים עם סילבן, אבל אין שלום בין שרה לג'ודי.

יש מי שסבורים שההסבר לשינוי דעתו הקיצוני של רה"מ בין יום חמישי שעבר לשני בבוקר, טמון בעובדה שנתניהו היה צמוד יותר מדי שעות לשרה בסוף השבוע. שם נזרעו זרעי הפורענות שהביאו את שלום להישאר מחוץ למרוץ לנשיאות. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם סוף השבוע היה מתארך לפי תוכנית הסופ"ש הארוך של סילבן שלום.

זרועו הארוכה של נתניהו תפסה את שלום בשבוע שעבר ברומא. בשיחת טלפון טראנס-אטלנטית מיפן, זימן נתניהו את שר האנרגיה לפגישה בהולה במעונו. מתוכן השיחה היה ברור כי נתניהו מתכוון לעבור למחנה השלום ולרקום עם סילבן דיל שיביאו אותו הישר למשכן הנשיא.

בחמישי בתשע בערב נפגש נתניהו עם שלום בפאטיו ברחוב בלפור. למה תמיד בפאטיו ולא בתוך הבית, תוהים בינם לבין עצמם כל האורחים המגיעים לבית רה"מ. בפגישה, שהיתה בארבע עיניים, נראה היה שנתניהו ושלום נסחפים.

הם שכחו שצריך לעבור בחירות בדרך והחלו לשרטט את עבודתם המשותפת כנשיא ורה"מ מאותה המפלגה. שעתיים של דמיונות ותעתועים, שבהם דוד לוי מעולם לא נראה רחוק כל כך, דליה איציק נראתה כה חיוורת ופואד הצטמק להפליא. השניים אולי אפילו זמזמו לעצמם את רובי שר "אם אשכחך ירושלים תשכחך ימיני", השיר שבו חתם את ההתמודדות שלו בפעם הקודמת מול פרס, כשהוא חנוק מדמעות.

שלום חזר לביתו שמח וטוב לב, כשהחישוב המתמטי הבא מתקתק בראשו: לנתניהו יש אמנם רק אצבע אחת, האצבע שלו, אבל היא גוררת אחריה רכבת: 11 אצבעות של ליברמן ועוד 17 של יש עתיד (בניכוי עפר שלח שקיבל אישור מהבוס להצביע עבור ריבלין ומאיר כהן עבור גיסו שטרית). עם הקולות שהצליח לגייס בליכוד ובש"ס, הכניסה למשכן הנשיא נראתה מובטחת. נותר רק להזמין את ההובלה.

השבת עברה על הזוג שלום בנעימים ברמת גן, אבל מתברר שבאותה השבת ממש, בבית ברחוב בלפור בירושלים, הוחלט שג'ודי בבית הנשיא זה צעד אחד יותר מדי. נתניהו, שמיהר לברך בשידור חי את דיויד בלאט על הניצחון המדהים של מכבי מול צאסקא במילים "עשינו את זה", התקשר שעות אחדות קודם לכן לשלום, והזמין אותו להיפגש בערב בביתו מבלי שהיה מודע בכלל לקיומו של המשחק הגורלי, שרוקן מאדם את רחובות המדינה. שלום, חובב ספורט מושבע, הידוע כמי שזוכר כל תוצאה של כל משחק אפשרי בכל ליגה אפשרית, עדכן את ראש הממשלה שבראשון בערב המדינה עוצרת את נשימתה מלכת, ולכן עדיף להיפגש בשני בבוקר, אלא אם מטרת הפגישה היא צפייה משותפת. זה לא הפריע ללשכת רה"מ לפרסם מאוחר יותר תמונה של נתניהו בוהה במסך בשקיקה.

שלום, שהגיע בשני בבוקר לסכם את החוליות החסרות האחרונות לקראת מעברו מפוליטיקאי לדמות ממלכתית שמאחדת את כל העם, פגש ברה"מ שמתקשה להתנסח ולהביע את תמיכתו בו באופן חד וברור.

שר האנרגיה, ששוב תהה בינו לבינו למה הפגישה מתקיימת בפאטיו ולא בתוך הבית, פיתח עם השנים שמיעה מוסיקלית חדה (הוא וירטואוז בנגינה על גיטרה) וזיהה מיד את הקולות הצורמים המתלווים לשיחה. מרגע לרגע הלכה והתבררה לו התמונה: נתניהו לא בדיוק תומך בשלום, או נכון יותר, שרה לא משלימה עם ג'ודי.

כשבפגישה צצה לפתע דאגתו של נתניהו לשרים סער וכץ החרדים מפני האפשרות ששלום יזנק ב-2017 ממעמדו כנשיא פופולרי אל עבר כיסאו של נתניהו שיתפנה, הבין שלום שנתניהו לא בדיוק מודאג עבור שריו, הוא יותר חרד עבור שרתו, החוששת שבעלה יצטרך להתמודד מול סילבן הנשיא האהוד. לשלום נפל האסימון. הוא הפך מסילבן שלום לסילבן האיום.

הדם הרע בין ג'ודי לשרה גבה מחיר יקר. בעוד מועמדותו של שלום חוסלה, מועמדים אחרים ניסו להיבנות באמצעות אותה השיטה בדיוק כשצירפו לצוותם יועצים שיוכלו ללחוש על אוזנה של שרה ולקרב אותם למשכן. לא סתם לקח שטרית את יועצו של נתניהו לשעבר, ניר חפץ ויש מועמד שנעזר בשירותיו של נתן אשל, שבסביבתו של שלום טוענים שגם הוא עבד נגדם בין פגישה לפגישה וויתר על המשחק מכבי.

בצאתו מהפאטיו עשה שוב שלום חשבון, וראה איך הדומינו קורס: אם נתניהו לא תומך, אז גם ליברמן ו-11 אצבעותיו לא יהיו שם בשבילו, ובעקבותיהם ילך גם לפיד שיפזר את תמיכתו לכל מועמד מזדמן, מדן שכטמן שחזר מקוריאה ועד לדליה דורנר שעדיין בטוחה שתפתיע בסיבוב השני.

עד יום רביעי בבוקר שלום עוד התלבט. הוא המשיך לבדוק את תמיכתו בסיעות, מה קורה עם לפיד, מה מצבו בליכוד, ואיפה ש"ס ואיווט. בצהריים, בעודו יושב במזנון הכנסת, קיבל שלום התרעה ממקור בלתי צפוי על מבזק שעומד להתפרסם אוטוטו באתר עיתון הבית נתניהו. גוב. איי. אל, על פיו רה"מ לא יתמוך במועמדותו. במחי מבזק נגמר הכל. פרסום בישראל היום משמעו כפרסום ברשומות. בין רגע, התברר שהחלטתו שלא להכריז על המועמדות כבר לפני שבועות ארוכים היתה מהחכמות שקיבל. לשלום לא נותר אלא להיצמד לעיקרון: לא הכרזתי שאתמודד ולכן אינני צריך להכריז שאפרוש.

דקות אחר כך שלום נראה היה משוחרר מתמיד. האבן שנגולה מעל ליבו התגלגלה ונחתה על ראשו של פואד, שקיווה לפיצול בקולות הליכוד, בין ריבלין לשלום. בכנסת ריחפה שאלת התיאום בין שלום לנתניהו, שסיפק לשר המתחבט את הסולם המושלם לרדת משאלת ההתמודדות. אבל מי שמכיר את נתניהו יודע שאי אפשר לתאם אתו כלום. ותשאלו את צחי הנגבי, שחשב שביום מן הימים יהיה יו"ר ועדת חוץ וביטחון.

חיזוק מימין לדליה איציק

בליכוד חשים תסכול נוכח התנהלות נתניהו. אפילו נאמנו שטייניץ מתח ביקורת על הגחמה של פטרונו לסכל את בחירתו של מועמד הליכוד. ח"כ חיים כץ, שמשמש ראש המטה של ריבלין, הצליח לסחוף ח"כים רבים לתמיכה בשנוא נפשו של הבוס. אמש היה זה ח"כ זאב אלקין ובקרוב צפוי לעשות זאת גם בוגי יעלון. שניהם לא זרים בלשכת נתניהו. אפילו אקוניס, שנחשב בן טיפוחיו של רה"מ, הכריז עצמאות והעניק חתימתו.

בפוליטיקה הכל אישי. אין אהבות אמיתיות. יש בעיקר שנאות, חיסולי חשבונות ונקמנות. וגם ההצבעה לנשיאות היא מפגש של אינטרסים, נאמנויות, יריבויות ורווח פוליטי. אלו המוטיבציות להצבעת הח"כים.

במטות המועמדים עושים את החישובים הבאים: יש מי שיצביע לריבלין כהצבעת מחאה נגד נתניהו, אחרים יצביעו לכל מועמד אחד שהוא לא ריבלין, כדי לא לתת לגדעון סער, העומד בראש תומכיו של ריבלין, את ההישג להיות זה שמכתיר את הנשיא הבא. ויש כאלה שלא שוכחים לריבלין התבטאויות עבר, וישלשלו מאחורי הפרגוד כל שם אחר. בחיים הפוליטיים ככל שיש פחות התחככויות הסבירות לצבירות אויבים נמוך, וריבלין, בטובתו או שלא, מכהן כבר שלוש כנסות, והפה הפעיל שלו עשה את שלו.

ויש חברים בליכוד שמיהרו להעביר את תמיכתם לדליה איציק. היא עוד יכולה להיות הסוס שיפתיע בבחירות האלה. לא פואד, לא רובי. דליה. איציק. לא דורנר. נכון שדורנר אמנם הבטיחה להפתיע אבל יש מי שטוען שהאפשרות שאיציק תעניק חנינה לאולמרט בשבתה על כס הנשיא, היא זו שתביא לה תמיכה רבה אצל ליברמן.