מתקוטטים על גב המשרתים

1. את הדיון על תקציב הביטחון השנה צריך להתחיל דווקא באירוע סימבולי: המערכון המביך ששודר ב"ארץ נהדרת" לפני כארבעה חודשים על אנשי הקבע, שחבל שיצא בכלל לאוויר העולם. לא מפני שלא היה מצחיק, אלא בעיקר משום שעבר את הגבול בין פרודיה קיצונית להסתה קיצונית. רובנו שירתנו בצבא, רבים מאיתנו שירתנו ומשרתים במילואים; היינו עדים לבזבוזים זועקים לשמים בצבא - מציוד ועד כוח אדם מיותר - אבל גם ראינו שיש בארגון הזה שנקרא "צבא הגנה לישראל" אנשים ערכיים מאוד, מסורים וכישרוניים מאוד שפועלים מתוך תחושת שליחות עמוקה. להפוך את הארגון הזה, בהכללה רחבה כל כך, לארגון של פרזיטים, בטלנים, מתעשרים חדשים, שודי הקופה הציבורית ומטרידים מינית חיילות כדרך קבע - זה פשע טלוויזיוני.

מי שהיה צריך לזוז בכיסאו באי נוחות בעקבות המערכון הזה הם פקידי האוצר ועיתונאיו הנאמנים, שאחראים במידה רבה להסתה הזאת ולאווירה הציבורית שהשתרשה פה. אם זו התוצאה של הדיון על תקציב הביטחון - ודיון נוקב צריך לקיים בלי כל קשר - אז במילה אחת: שיתביישו.

יוצרי "ארץ נהדרת" לא צריכים ללכת רחוק כדי לעשות פרודיה מארגון אחר שפגע קשות בקופה הציבורית, אמנם בהיקפים הרבה יותר נמוכים: ארגון שנקרא "ערוץ 10". בנק לאומי מחק לו 150 מיליון שקל מכספים ציבוריים והוא עשוי לעשות זאת, אם לא כבר עשה, לכלי תקשורת נוסף בישראל. אז מה? כולם שם פרזיטים? בטלנים? שודדים? מטרידים מינית את המפיקות, המזכירות וכדומה? אולי באמת הגיעה העת לעשות פרודיה קיצונית על הצביעות הקיצונית של התקשורת: איך היא מטיפה מוסר לאחרים אבל בעצמה לא עומדת בסטנדרטים הקדושים שהיא מציבה להם.

2. הדיון על תקציב הביטחון הוא כמעט בלתי אפשרי, משום ששני הצדדים בוויכוח - משרד האוצר ומשרד הביטחון - נוטים לשחק במספרים כך שיתאימו לתפיסתם. האוצר הוא אלוף התאמת המידע כך שיתאים לאג'נדה שלו, אבל גם משרד הביטחון והצבא יודעים לעשות את העבודה לא רע.

הדיון הוא בלתי אפשרי גם מפני שהמקורות המממנים את תקציב הביטחון הופכים את המספר הסופי שלו לסוג של ניחוש פרוע. מקורות המימון כוללים תקציב שקלי, סיוע אמריקאי (סיוע המיועד לרכש בארה"ב בלבד), "הוצאה מותנית בהכנסה" (כמו הכנסות ממקורות שונים בארץ ובחו"ל כגון מכירת ציוד, פינוי מחנות צה"ל, מכירת שירותים וכן סיוע אמריקאי מיוחד), "תקציב הרשאה להתחייב" (תקציב המאפשר התקשרויות ארוכות טווח ולכן נזיל במהותו ומאפשר את המשחקים בתקציב) ומקורות ריאליים אחרים (כמו קרקעות ותדרים שהמדינה מעמידה לרשות הצבא).

הדיון הוא בלתי אפשרי גם משום שחלק גדול מהתקציב הוא מסווג (כמו רכש והצטיידות או מספר ימי המילואים המדויק). לכן כל דיון בו משקף תחושות בטן. האחד יגיד שהספינה, המטוס או כל ציוד אחר הם מיותרים ובכלל כל נושא ההצטיידות צריך להתאים לסיכונים שהולכים ומתמעטים כביכול. השני יגיד שאלה הם דברים הכרח יים למוכנות של הצבא לכל צרה שלא תבוא, וצבא, בדרך כלל, חי את הטראומות שלו ומנסה להימנע מהן בעתיד.

האם הצבא "מנצל" את החור השחור הזה כדי להצטייד בצעצועים מיותרים, כפי שכל ילד רוצה לקנות את כל חנות הצעצועים שהוא מבקר בה? אנחנו לא בטוחים, וגם אם יש נטייה כזו היא לא באה משום שאנשים בצבא רוצים "לשדוד את הקופה הציבורית" ובגללם אין מספיק כסף לתקציבים חברתיים. מספר אחד בכל זאת גלוי: היקף הרכש בתקציב הביטחון, באחוזים, ירד מכ-54% בשנת 2009 לכ-49% בשנת 2014 (ראו טבלה מצורפת).

ובכלל, הפסטיבל השנתי סביב תקציב הביטחון לא מכבד איש מהצדדים. זה הופך לדיון לא רציני, לדיון של סיסמאות שכל מספר בו זוכה. אף ארגון, ובטח לא ארגון כמו צה"ל שעובד על תוכניות ארוכות טווח, לא יכול לעמוד מדי שנה מול האוצר בכיכר העיר ולנהל ויכוח על תקציבו כמו תגרן בשוק. הייתה ועדה, ועדת ברודט, שקבעה לפני שנים מסלול רב-שנתי לתקציב, אבל גם המסלול שהיא התוותה די התפרק לטובת הפסטיבל השנתי.

3. הדבר שאפשר לנהל עליו דיון נוקב הוא החלק הלא-מסווג של תקציב הביטחון. באותו חלק שהמספרים בו גלויים בהחלט ניתן לחסוך. הנה המספרים:

7.4 מיליארד שקל זה תקציב הגמלאות ("פנסיה תקציבית") ששילם הצבא ב-2014 לגימלאיו, כולל גמלאי משרד הביטחון. התקציב הזה הולך וגדל מדי שנה ומכביד על שאר רכיבי התקציב. שימו לב: ב-2009 היה תקציב הגמלאות 8.4% בלבד מהתקציב וב-2014 הוא כבר צמח ל-12.7%. והוא ימשיך לצמוח מדי שנה. רק ב-2010 הוא עמד על כ-5 מיליארד ש' והצמיחה שלו לא תלויה בצבא, אלא היא תוצאה של הסכמים חתומים, הן על הפנסיה והן על הצמדתה. כלומר, אין ברירה, צריך לשלם.

הפנסיה התקציבית כיכבה בטור הזה לא מעט, ונדמה לנו שכבר כולם מסכימים, אפילו בצבא ובוודאי באוצר, שצריך לטפל בה. אבל צריך לטפל בה בחוכמה ולא לחתוך אותה באופן רוחבי. תתפלאו, אפילו בצבא מוכנים לקצץ בתנאי השכר ובתנאי הפנסיות של העשירונים העליונים בו, בתנאי שזה יהיה גורף ויכלול את כל הסקטור הציבורי. העובדה שיש מערך עורפי שפרש בגיל 46 מהצבא ויקבל עד סוף ימיו פנסיה מהמדינה איננה הגיוני ואיננה הוגנת. ללוחמים מגיע הכול, אבל לא לאלה ששירתו ככלכלנים או כבעלי מקצוע אחרים ויוצאים לאזרחות עם פנסיה יפה לכל החיים וגם עם אופציה להמשיך לעבוד.

מה אומר האוצר? האוצר מנסה להציג את זה כתרגיל, כי בלאו הכי ההסתדרות תתנגד לכל פגיעה בתנאי הפנסיה התקציבית בסקטור הציבורי. לנו נדמה שהאוצר מיתמם ואנחנו לא בטוחים שההסתדרות תתנגד לתספורת בפנסיה התקציבית לעשירונים העליונים בסקטור הציבורי. נראה שלאוצר נוח מאוד להתנגח בצבא, אבל הרבה פחות נוח לו להתנגח עם מעושרי הפנסיה התקציבית במערכת ההשכלה הגבוהה ובמערכת המשפט. למה? אולי כי הם החברים שלהם ולא ממש נעים לפקידי האוצר לצאת נגד מועדון החברים.

פנסיית גישור פנסיית גישור היא חלק מהדיל בין האוצר למשרד הביטחון בעקבות המעבר לפנסיה צוברת בצבא מתחילת 2004. בהסכם נקבע שמשרתי הקבע שחוסכים לעת זקנה באמצעות פנסיה צוברת (אגב, קרן הפנסיה של הראל נבחרה לנהל את כספיהם של המשרתים בצבא בדמי ניהול אפסיים, והחברה מאפשרת לעצמה דמי ניהול כאלה כי היא בונה מאוד על מה שהיא תוכל לעשות עם עשרות אלפי המשרתים עם פרישתם) ייהנו מפנסיית גישור תקציבית מרגע פרישתם בפועל משירות הקבע ועד גיל הפרישה בהתאם לכללי קרן הפנסיה (67 לגברים). כזכור, גיל הפרישה בצבא עומד בממוצע על 46, ובהתאם לסיכום עם האוצר, הגיל הזה יעלה ב-2030 ל-50 בממוצע. כלומר, מה שקורה בפועל הוא שיש פה סוג של פנסיה תקציבית בתחפושת.

משרתי הקבע החדשים יכולים לפרוש בגיל 50 ולקבל "פנסיית גישור" מתקציב המדינה עד לגיל הפרישה הרשמי ורק אז לקבל פנסיה מהקרן. בפועל, משרת הקבע ה"חדש" נהנה מפנסיה שממומנת מתקציב המדינה למשך 17 שנים, אף שהוא חוסך באמצעות פנסיה צוברת - דיל שלא קיים באף סקטור במשק, לא ציבורי ובוודאי לא פרטי. נכון שפנסיית הגישור אינה דומה לפנסיה התקציבית כי היא מחושבת בהתאם לגובה הפנסיה הצפויה להתקבל מקרן הפנסיה בגיל הפר ישה (כלומר, לא על בסיס השכר האחרון ובכפוף לתנודות השוק), אבל זו עדיין פנסיה יפה שיושבת כולה על תקציב המדינה.

האוצר, בצדק, חושב שזו טעות שתעלה הרבה כסף. רגע, רגע, אבל מי חתם על הטעות הזאת בשנת 2008? האוצר, כמובן, אז שיבוא בתלונות לעצמו. בכל מקרה, הצבא חייב להיות ער לביקורת הציבורית ולהבין שפנסיית הגישור איננה באה בחשבון. ועדת טישלר, שבחנה בזמנו את הנושא, המליצה להחליף את הפנסיה הזאת במענק חד-פעמי לפורשים כדי שיוכלו להסתגל לחיים האזרחיים. עד כמה שאנחנו יודעים, גם בצבא מבינים שמסקנות הוועדה צריכות להיות מיושמות בצורה כזו או אחרת.

5.0 מיליארד שקל - זה תקציב אגף השיקום במשרד הביטחון, והתקציב הזה גדל מרמה של כ-2.3 מיליארד שקל ב-94' לרמתו הנוכחית. התקציב הזה, שיושב על משרד הביטחון, כולל גם מוסדות אחרים. לבד מחיילי החובה, המילואים ומשרתי הקבע, הוא משרת את השב"ס, המוסד, השב"כ, משטרת ישראל, מג"ב, שוחרים, משמר הכנסת, לוחמי צד"ל, נפגעי טרור בשליחות המדינה ונפגעי המתחרות שלחמו לעצמאות המדינה. כלומר, הצבא צודק בטענה שחלק מסעיפי ההוצאה הללו אינם שייכים בכלל לו.

עם זאת, מסקנות ועדת גורן שהוקמה ב-2009 כדי לבחון דרכים לייעל ולחסוך במערכת השיקום עדיין לא יושמו ונראה שלצבא לא בוער לממש אותן, אף שקיים בו פוטנציאל גדול לחיסכון. ועדת גורן בחנה סוגיות שונות כמו הבחנה בין אלו שנפגעו במהלך שירותם עקב פעילות בעלת אופי מבצעי לבין נפגעים אחרים; היא בחנה את האפשרות להרחיב את התנאים שבהם ניתן לשלם לזכאים חדשים מענקים חד-פעמיים ולא גמלאות (בדומה לפתרון של ועדת טישלר) וגם בחינת אמות המידה לזכאות לרכב רפואי. לכולם ברור, עם כל הרגישות, ש-5 מיליארד שקל מדי שנה לאגף השיקום זה לא הגיוני.

השורה התחתונה עכשיו יש ועדה חדשה, ועדת לוקר, שאמורה לבנות ולגבש מתווה חדש לתקציב הביטחון. עד אז ועד בכלל, משרתי הקבע אינם יכולים להיות בני ערובה ושק החבטות של הדיון הזה.

 מתקוטטים על גב המשרתים / איור: גיל ג'יבלי

 התפתחות השימושים בתקציב הביטחון

 פנסיה תקציבית