האם האדם שאתם רואים במראה הוא באמת אתם?

נפתח בתרגיל. הוא אינו מסובך, אבל הוא עשוי לשנות את תפיסת העצמי שלכם לנצח (ואולי גם לא): אתרו חדר חשוך לחלוטין ובו ראי. הדליקו נר והביטו בפניכם במראה זמן מה, 3-5 דקות. מה אתם רואים?

תחילה ודאי תזהו בקלות את פניכם במראה, אבל ככל שיחלפו השניות והדקות, הצללים שייפלו על פניכם יגרמו לכך שבהדרגה תפסיקו לזהות את עצמכם, וכבר לא תתפסו את פניכם כשייכים לכם בהכרח. ייתכן שתראו בהשתקפותכם במראה את תווי הפנים של אבותיכם, של דמויות פנטסטיות או של בעלי חיים. תיווכחו כמה קל לשבור את הקשר הטבעי שבין אדם להשתקפות פניו.

האשליה הזאת במראה מוזרה כל כך, עד שהוקדש לה מאמר מדעי בכתב העת Perception, ואולם, אם חושבים על זה לעומק, הגיוני למדי שנחוש בניכור הזה אל מול השתקפות פנינו במראה, הרי הם משתנים כל הזמן: בתחילת חיינו הפנים חלקים ובאחריתם - מקומטים; ובכלל בגוף ובמוח, תאים מתחלפים, מולקולות נוספות ומולקולות נשמטות, עד שאיננו חולקים כמעט חומר משותף עם הילד שהיינו. ובכל זאת, מבחינתנו מדובר באותו אדם. מדוע? חלקכם ודאי יטענו שיש נשמה יתרה, משהו שהוא מעבר לגוף עצמו, אלא שהמדע לא מצא עד היום הוכחה לקיומה.

שאלת העצמי - האם הוא קיים, האם הוא משתנה לאורך השנים, האם הוא נגזר מהתנהגותנו או הגורם לה - היא אחת השאלות הפילוסופיות העתיקות והנחקרות במדע. בשנים האחרונות נוסף לה נדבך, עם התפתחות כלים חדשים לחקר המוח. בשורות הבאות נציע נקודת מבט אחת עליה.

פרופ' ברוס הוד, ראש המחלקה לחקר ההתפתחות הקוגניטיבית בבית הספר לפסיכולוגיה של אוניברסיטת בריסטול, הוא אחד הקולות הבולטים בשיח על "אשליית העצמי". הוא גם מחברו של ספר רב מכר בשם זה. לטענתו, אנחנו מתחזקים אשליה של "עצמי קוהרנטי", אף שיש מגוון הוכחות לכך שאין דבר כזה באמת, כדי שנוכל לנהל חברה שיש בה תיאום בין הפרטים שלה.

"הייתי אומר שהעצמי הוא כמעט לחלוטין עניין תרבותי", הוא אומר ל"גלובס" בראיון מייל. "אין ילד שנולד עם הידיעה מי הוא. זהות נוצרת מתוך האינטראקציה שלנו עם אחרים".

מודעות: הדברים שאנחנו מספרים לעצמנו

פרופ' הוד הופך על פניו את הקשר בין גוף לנפש. לדבריו, הגוף היה יכול להסתדר מצוין גם בלי ההכרה שלנו. ראו, למשל, אנשים שמתעוררים מניתוח בהרדמה מלאה - לעתים, בהתעוררות הראשונה הם ידברו באופן מטושטש אך יגיבו לסביבתם ויתקשרו, ואז יירדמו שוב ויתעוררו בשנית צלולים יותר, אבל ללא כל זיכרון של ההתעוררות הראשונה. האם הם "היו שם" ופשוט לא זוכרים את האירוע או שאולי הכרתם בכלל לא הגיעה לאירוע?

"לפעמים אנשים שותים אלכוהול או עוברים חוויה ייחודית, ומוצאים את עצמם מתנהגים באופן שהם לא רגילים אליו", מדגים פרופ' הוד. "הם אומרים אחר כך, 'אויש, לא הייתי עצמי אתמול'. אבל אם לא היית עצמך, מי היית? ואיפה היה עצמך כשלא היית עצמך?"

למוח האנושי יש צורך עז וגם יכולת מרשימה להסביר לעצמו פערים בהתנהגות באופן שייצור קוהרנטיות בין אירועי חיינו. קחו לדוגמה את הניסוי המפורסם הבא: נבדקים התבקשו לחצות גשר מפחיד. אל חלקם פנתה אישה לפני שהם חצו את הגשר ואל חלקם - אחרי שהם עשו זאת. הנבדקים שפגשו את האישה אחרי שחצו את הגשר נטו יותר לזרום לפלירטוט איתה. ההסבר לכך הוא שכנראה בגלל החשש מחציית גשר מפחיד, עלתה רמת האדרנלין בגוף וזה הקל על הנבדקים להרגיש משיכה מינית. אלא שהנבדקים לא ידעו שזהו ההסבר ומצאו הסברים שונים ומשונים לכך שחשבו שהאישה שפנתה אליהם מושכת במיוחד.

לדברי פרופ' הוד, אין לנו מודעות אמיתית לעולם שלנו בשום רגע; המודעות שלנו מתווכת ונבראת על ידי המוח שלנו. כך, למשל, כשאנחנו מסתכלים על האיור המצורף (מימין), אנחנו רואים ריבוע שלם, אף שזו רק אשליה הנוצרת באמצעות החורים בעיגולים. אותם נוירונים שתפקידם "להידלק" כאשר אנחנו רואים ריבוע שלם נדלקים גם בתגובה לאשליה. צירפנו דוגמה נוספת, אפילו ברורה יותר: שני עיצובים, שאחד מהם נראה בהיר יותר מהאחר בגלל צבעי הרקע שלו. אף שבשני הציורים נפלטת מהציור בדיוק אותה כמות אור, האישונים שלנו יתכווצו יותר מול הציור שנראה לנו בהיר יותר. כלומר, המוח שלנו מגיב לדברים שאנחנו יודעים שהם אשליות כאילו היו מציאות.

הפילוסוף והפסיכולוג בן המאה ה-19 ויליאם ג'יימס הבדיל בין שני סוגי עצמי: I - התודעה והחוויה שלנו ברגע נתון, ו-Me - התודעה שלנו בצירוף הזיכרונות, הדעות, הטעמים והתוכניות שלנו לעתיד, "אבל אני חושב שהן ה-I והן ה-Me הם אשליה", אומר פרופ' הוד.

קל אולי יותר לקבל שחוויית ההכרה המיידית (ה-I), כפי שבאה לידי ביטוי למשל בשתי הדוגמאות לאשליות הוויזואליות שנתנו, היא אשלייתית מטבעה. אבל מה לגבי ה-ME? הרי יש לנו אישיות, ואנחנו יכולים לצפות במידת מה כיצד אדם מסוים שאנחנו מכירים יתנהג, הלא כן?

לטענת פרופ' הוד, אנחנו עורכים בדיעבד את הזיכרונות שלנו כך שנחוש שההתנהגות שלנו די אחידה ועקבית. "אנשים רגילים לייחס לעצמם דפוסי התנהגות קבועים לאורך זמן, ומשום שהם עושים כך, משום שהם מצפים מעצמם לאחידות, הם אכן מתנהגים רוב הזמן באחידות, ועם הזמן הדפוסים הללו אכן נעשים נוחים יותר לאותו מוח", אומר פרופ' הוד.

מחקרים רבים בפסיכולוגיה חברתית הראו שאנשים מעוותים את הזיכרונות שלהם מן העבר ואת תפיסתם לגבי מה שהם חושבים שיעשו בעתיד, כך שיהיה ביניהם רצף גדול ככל האפשר. אם הם מזהים שינוי בין האופן שבו הם נוטים להתנהג היום לבין האופן שבו נטו להתנהג בעבר, הם ינסו להסביר זאת באמצעות סיפור על שינוי שעברו או יצרו בעצמם - סיפור שיש בו עדיין מן ה"אני".

האני החברתי: איך מתקבעים דפוסי התנהגות?

מדוע כל כך חשוב לנו שה"עצמי" שלנו יהיה קוהרנטי? פרופ' הוד, שעובד לרוב עם ילדים, טוען שזה משום שאנחנו יצורים חברתיים מלידה. תינוקות וילדים, כמו מבוגרים, מכוונים מאוד לקלוט סימנים חברתיים ולהגיב להם. לפי התיאוריה שלו, ה"אני" הוא סוג של תופעת לוואי שהמוח שלנו ייצר כדי שנוכל לנהל את היחסים החברתיים שלנו. קל לנו לסדר לעצמנו בראש "אני" אחיד שמגיב ל"הוא" אחיד, שיש לו סבירות גבוהה לחזור על עצמו ולכן להיות צפוי, יותר מאשר לנתח כל אינטראקציה בנפרד, ובוודאי יותר מאשר לנתח בכל רגע נתון את מכלול הגורמים המשפיעים על המוח ועל הגוף שלנו ובסופו של דבר מביאים אותנו להתנהג כך או אחרת. המכלול הזה הוא מה שבאמת קובע את ההתנהגות שלנו, אומר פרופ' הוד, ה"אני" הוא הדרך שלנו לארוז את ההתנהגות הזאת ולהסביר אותה לעצמנו. כחיות חברתיות, אנחנו מקבלים כנראה תגמול סביבתי על התנהגות שחוזרת על עצמה - זה כל כך מקל על הצד השני - ולכן באמת מתקבעים בהדרגה במוחנו דפוסי התנהגות מסוימים. כחברה, אנחנו מקבלים תגמול על ה"אני" שיצרנו, שמאפשר לנו לפעול בסנכרון מסוים, ממש כמו נמלים או דבורים, אבל במנגנון קצת שונה כנראה.

האם רק בני אדם מפתחים "אני" כזה?

"יש כמה חיות שמסוגלות לזהות את עצמן במראה ומראות סימנים נוספים לקיומו של 'אני'. בדרך כלל אלה אותם בעלי חיים החיים במבנה חברתי ברור, כמו עדר".

חשיבות הסיפור: כולם רוצים הסברים פשוטים

ומדוע קל לנו כל כך לייצר אותו "עצמי" קוהרנטי? משום שאנחנו מטבענו יצורים שמחפשים הסבר לכל דבר. פרופ' הוד התייחס לכך בספרו הראשון, SuperSense: Why We Believe the Unbelievable ("חוש העל: למה אנחנו מאמינים בלא ייאמן"). הוא מראה כיצד ילדים ומבוגרים נוטים לחפש דפוסים וסיבתיות בכל דבר. כך, למשל, כששואלים ילדים אם אגם מסוים הוא קר "כי לא מגיעים אליו מים חמים" או "כי טוב שחיות יוכלו להתקרר בתוכו", הם בוחרים בהסבר השני לעתים קרובות. הנטייה לתת לאירועים הסבר "טוב", על דרך החיוב, היא מולדת. ההבנה שיש דברים מקריים או שההסבר שלהם מורכב מחלחלת רק בשלב מאוחר יותר.

פרופ' הוד גם מסביר את כל האמונות הטפלות (ותסלחו לו, גם את רוב הדתות) בכך שמציאת הסבר פשוט לדברים נותנת תחושה טובה בעוד הסברים מורכבים נותנים תחושה פחות נעימה, גם אם הם נכונים יותר מדעית. להערכתו, כולנו מועדים לאמונות טפלות ולאמונה טבעית ונאיבית בכל הסבר שיינתן לנו, לכל תופעה. הסקפטים, המדענים, האנשים שמתבססים רק על מידע ואפילו מידע סטטיסטי, למעשה מדכאים במאמץ את חוש האמונה שלהם, הוא אומר.

וכך גם לגבי העצמי: הנטייה שלנו למצוא דפוסים וקשרי סיבה-תוצאה מוחלת על אירועי חיינו ויוצרת מהם סיפור ברור.

פייסבוק: עורכים את עצמנו

עם התפשטות הגישה לאינטרנט, דובר רבות על כך שהרשת תאפשר לאדם ללבוש ולפשוט זהויות, היו אפילו פסיכולוגים שטענו כי הנה נוצר דור חדש של בעלי זהויות מרובות, שיודעים לשנות את טבעם בכל מפגש, על פי הצורך, או לפחות דור שאין לו עצמי אחד אלא כמה. ואז הגיע פייסבוק, שטרף את כל התחזיות הללו, שהרי אותו "פרופיל" ברשת החברתית הוא ההמחשה הכי ברורה של "עצמי" קוהרנטי, שהרי הוא ערוך בקפידה על ידי בעליו. גם האפליקציות החדשות יותר, כמו וואטסאפ, אינסטגרם או פינטרסט, מזהות את בעליהן אחד לאחד, ואם נחזור לתחילת הדברים, זה כנראה טוב לחברה. מחקריו של פרופ' הוד מראים שככל שאנחנו אחידים יותר בזהותנו, כך אנחנו קונפורמיים יותר. ככל שזהותנו מבוזרת יותר (למשל מי שמתחזקים "אני חלופי" באינטרנט או שאנחנו ספקנים יותר לגבי הזהות האחידה שלנו, כך אנחנו קונפורמיים פחות.

אותו דבר הוא מגלה גם ביחס לחשיבה מאגית ואמונות טפלות. ככל שאנחנו מאמינים יותר בסיבות ותוצאות פשוטות ובאמונות טפלות, ומביעים פחות ספקנות מדעית, כך אנחנו יותר קונפורמיים. נראה כי שתי הנטיות הטבעיות הללו של המוח הן דרך של החברה למשטר אותנו.

ההכרה באשליה: המפתח לחופש?

מה יכול אדם לעשות מול המחשבה שבעוד שהקדיש את חייו "להגשים את עצמו", "להיות נאמן לעצמו" או "לפנק את עצמו", "עצמו" היה רק אשליה? הוא יכול לרתום את הספק לטובתו, כי ההכרה באשליה מאפשרת הרבה יותר חופש.

פרופ' הוד נותן כדוגמה טיפול פסיכולוגי: הוא חושף בפני המטופל את המקומות שבהם רימה את עצמו וחשב שהוא יכול להתנהג "רק כך", בעוד שבפועל זהותו וזיכרונותיו הם הרבה יותר מורכבים, ולכן יכולים לאפשר לו גם להתנהג באופן שאינו אופייני לו.

גם מדיטציה מכוונת לשחרר אותנו מהקיבעון, שהרי מטרתה המוצהרת היא לדכא את המנגנונים היוצרים אצלנו תחושת זהות ולהגיע לתחושה של "אין אני". ואולם, פרופ' הוד מזכיר שרגעים של אובדן זהות מאפיינים גם מחלות נפש כמו פוגה דיסוציאטיבית (הפרעה שבה אדם בורח ממקום מגוריו ומאבד את זיכרונו, ומתחיל מחדש במקום אחר בזהות אחרת), הפרעת ריבוי אישיויות או התקפים פסיכוטיים שבהם אדם עלול לחוש כאילו אין הוא שולט על מעשיו או שומע במוחו קולות שאינם שלו.

האם כל אדם חווה את אשליית העצמי באותו אופן? לטענת פרופ' הוד, בחברות קולקטיבי סטיות, המדגישות את הלכידות הקבוצתית ואת מקומו של הפרט כחלק מקבוצה חברתית, ה"עצמי" נחווה באופן חלש בהרבה מאשר בחברות ששמות דגש על הפרט, כמו החברות המערביות היום. אדם עם "עצמי חלש" בחברה כנראה ירגיש שמעשיו נובעים ממסורת ומהאופן שבו "נהוג לעשות דברים" יותר מאשר מרצונו החופשי. כמובן, בחברות שמקדשות את היחיד, הפרטים עושים דברים רבים מתוך מסורת שבטית ולא מתוך החלטה אישית אמיתית, אבל הם לא בהכרח יודו בכך.

ומה לגבי פרופ' הוד עצמו? "גם לי יש אשליה של עצמי", הוא אומר, "כמו לכל אחד אחר. העיסוק שלי במחקר הזה לא הוביל אותי להיפטר ממנה".

פרופ' ברוס הוד והפצצה העיראקית

אמונות טפלות הן לרוב עניין לא מזיק, יסכים גם פרופ' ברוס הוד, אבל זעמו עלה כאשר קרא ב"ניו יורק טיימס", ב-2009, שג'ים מקורמיק, איש עסקים בריטי, מוכר מוצר לגילוי פצצות, שהוא בסך הכול dowsing rod - מוצר חסר הוכחה מדעית המתיימר לאתר מיקומם של דברים. למעשה, כיוונו מוטה על ידי התנועות הקטנות והלא רצוניות בידי המחזיק, בתנאי שהוא יודע היכן החפץ מונח.

מקורמיק טען אז שהמוצר שלו יכול לזהות פצצות, סמים, כלי נשק, גופות ואפילו כדורי שוקולד המוסתרים מתחת לאדמה, במים או באוויר. על פי אתר החברה, "מתכנתים" במכשיר את ה"תדר" של החומר שמחפשים ואז הוא מסוגל לאתרו. שרלטנים יש הרבה, אבל הבעיה עם מקורמיק הייתה שממשלת עיראק קנתה ממנו ציוד "גילוי פצצות" ב-80 מיליון דולר, על חשבון טכנולוגיות יעילות יותר. והתוצאה? שמעתם עליה בחדשות.

בחודש שבו נהרגו יותר מאלף עיראקים מפיגועים, כתב הוד על חוסר התוחלת שבמוצר בבלוג שלו. בתגובה, פנה אליו מקורמיק שיבדוק אותה באופן אמפירי. מקורמיק לא ידע שהוד הוא גם שוטר לשעבר עם קשרים בארגוני שיטור ברחבי העולם.

הוד עניין בסיפור את ערוץ השידור BBC, וצוות טלוויזיה המתין יחד איתו להגעתו של מקורמיק לבדיקה האמפירית, אך האחרון כנראה הבין על מי הוא נפל ולא הגיע לפגישה. הסיפור, עם ההברזה של מקורמיק, שודר בטלוויזיה והוא נעצר. אחרי תהליך משפטי ארוך הוא נכלא לעשר שנים.

הוד טוען שאמונות טפלות הן חלק בלתי נפרד מהמוח והוא לרוב מניח למאמינים בכל דבר שהוא לנהל את חייהם ללא הפרעו, אבל לגבי מקורמיק, הוא אומר שהיה חייב לפעול משום שיש לו דם על הידיים. ואולם, הגבולות בעניין הזה מטושטשים. הוד כתב בבלוג שלו גם על הזוועה שבתינוקות הנדבקים בהרפס מהמוהלים שלהם בברית מילה.

מתי אמונה הופכת מעניין טבעי וחינני לבעיה? הוד אינו יודע לשרטט בדיוק את הגבול.

 אשליות ויזואליות