מהירות אנלימיטד

ישנן לא מעט מדינות שבהן המפעילים מוכרים שירותי אינטרנט מבלי שהלקוח בכלל מודע לקצב הגלישה. מוכרים לך שירות, הוא עובד, אין תקלות, מה אכפת לך המהירות, אומרים המפעילים ללקוח. יש בזה משהו. בסופו של דבר אין משהו שרוב הציבור צריך לבצע ברשת, לשימוש רגיל, ונוצר חסם שימוש מצד התשתית. אז האם זה אומר שלא צריך לשאוף ולגרום למפעילים לשפר ולשדרג את המהירויות?

הסיבה שבאירופה ישנן מדינות שמהירות הגלישה אצל המפעילים לא מהווה פקטור בעל חשיבות יוצאת דופן, קשורה לפיגור בהשקעות בתשתיות הפיזיות כתוצאה ממדיניות ארוכת-שנים של שוק סיטונאי, אותה מדיניות בעייתית שמחייבת את בעלי התשתיות להחכיר את התשתיות שלהם למתחרים חדשים במחירים מפוקחים, ועל-ידי כך פוגעת פגיעה קשה בתמריצים להרחבת ההשקעות.

למרבה הצער, זו גם המדיניות שאליה הולך משרד התקשורת בישראל, למרות שלמזלנו חברות התשתית בישראל משקיעות בתשתיות ומשדרגות מהירות כל הזמן.

צמצום ההשקעות באירופה הוא שהפך אותה למפגרת אחרי ארה"ב והמזרח הרחוק, ומהן יש להעתיק את המודלים הכלכליים ליצירת תחרות בתשתיות ולא מאירופה. היכן שיש מרוץ לפיתוח תשתיות ותחרות בין המפעילים הנייחים, המהירות היא פקטור חשוב מאד בהצעות המפעילים, והיכן שאין, נמכרת חבילת אינטרנט של 20-30 מגה ביט בשנייה, שהיא סבירה אך לא מעבר לכך.

בישראל את ההבדל בגישה יצרה חברת אנלימיטד (לשעבר IBC). ברגע שהיא נכנסה לשוק על תקן התשתית השלישית, לאחר הוט ובזק, המשחק הוא על איכות וקצב גלישה. זו הסיבה שהוט מיהרה להכריז על 200 מגה, וזו הסיבה שבזק תגביר את השקעותיה בהכנסת טכנולוגיות חדשות בעתיד הקרוב, כדי לא להישאר מאחור.

אצלנו ניסה משרד התקשורת לייצר תחרות על בסיס חיובם של המפעילים לפרסם מהירות מינימום מובטחת למשתמש. מה הייתה התוצאה? כולם התחייבו למינימום הנדרש, ויש כאלה שהציעו אפילו מהירויות בקילו ביט, כך שהיוזמה פוספסה. שוב הוכח כי רק מהלכים חוצי שוק של הכנסת מתחרים כגון הכנסת חברת אנלימיטד לשוק יכולים לשנות את הענף, ומי שמתעסק במיקרו רגולציה - סופו שההיסטוריה לא תזכור אותו.