המעורבבים

העדתיות בישראל זוכה עדיין מדי פעם לעדנה. פעם קראו להבדלים בין מזרחים לאשכנזים "השד העדתי", והבון-טון היה לדחות את הדיון בסוגיה זו, תוך ביצוע טקסים פולחניים לגירוש "השד העדתי". אלא שבשנים האחרונות, השד כבר לא שד, אלא אורח רצוי בדפי העיתונות, במחקר האקדמי, בפוליטיקה ובתרבות.

אלא שמרוב עיסוקים בפערים הבין-עדתיים, אנשי התקשורת, האקדמיה והפוליטיקה בישראל שוכחים את העדה אשר גדלה בקצב מהיר מאוד. זו עדה מקופחת מבחינת תשומת-הלב הציבורית, שחיה לה בצל, ורק לפעמים שומעים רמזים על קיומה. הכוונה היא ל"עדת המעורבבים": אבא מפה, אמא משם, סבא בולגרי, סבתא פולנייה.

מה אנו יודעים על ה"עדה" הזו? לא הרבה, למען האמת. הלשכה-המרכזית-לסטטיסטיקה עדיין ממיינת את האנשים בישראל לפי מקום הולדת האב. אז יש יהודים אשר אביהם נולד באירופה או באמריקה, יהודים שאביהם נולד באפריקה או באסיה, ויהודים שאביהם נולד בישראל. לא ניתן ללמוד מכך שום דבר על נישואים בין-עדתיים, או על צמיחתה של אותה עדה מעורבבת.

לאקדמיה הישראלית, מצב זה לא ממש מפריע. נהפוך הוא, נראה כי לחלקה, במיוחד לסוציולוגים שבתוכה, נוח מאוד עם הקטגוריות הקיימות. לחלקם, אולי מתוך עצלות אינטלקטואלית, נוח יותר לעבוד עם קטגוריות מוכרות; לחלקם האחר נוח עם הקטגוריות האלה מתוך סיבות אידיאולוגיות, בין אם מדובר בשלילה של ה"ישראליות", ובין אם מדובר בראיית הקיפוח העדתי כעניין מבני בחברה הישראלית.

עם זאת, יש כמה דברים שניתן ללמוד בכל-זאת, גם אם בעקיפין, מהנתונים הקיימים. ראשית, המחקר האקדמי הצביע על כך שכבר לפני 20 שנה שיעור הילדים ה"מעורבבים" בגילאים 10 עד 11 עמד על 25%, כפול מהשיעור של בני 20 עד 31. אם אלה היו המספרים לפני 20 שנה, יש להניח שבקרב האוכלוסייה הלא-חרדית, אחוז הילדים המעורבבים חצה כבר את המחצית, או קרוב לכך.

כל הניתוח הזה היה יכול להיות חלק מניתוח אקדמי "יבש", לולא העובדה שהתהליך כולו מלווה בהפיכת המרכזים העירוניים הגדולים בישראל, גוש דן, חיפה, ואף ירושלים, למרחבים שבהם עדת המעורבבים חיה, מתפתחת וצומחת. המקומות שבהם יותר ויותר צעירים מקימים משפחות, לומדים ויוצאים לשוק העבודה.

אנו עדים היום לצמיחתו ולהתהוותו של מעמד עובדים חדש בישראל, עם אתגרים לא פשוטים בתחום ההכנסות, הביטחון התעסוקתי והאפשרויות לקראת העתיד. את ההשלכות של התפתחויות אלה אפשר היה לראות, במלוא עוצמתן, במחאה החברתית של 2011, אשר הייתה, בעיקרה, מחאה של תושבי מרחב עירוני, שבו ל"עדתיות הקלאסית" היה תפקיד משני מאוד.

המחאה של 2011 היה אירוע מכונן, אך תחום בזמן. אך גם ככה היא זירזה והגבירה תהליכים שהחלו להתרחש לפני כמה שנים, ובראשם העלייה המהירה מאוד בהתאגדויות עובדים, במיוחד עובדים צעירים, לאורך ולרוחב של שוק העבודה, במיוחד באותם מרכזים עירוניים.

גם במקרה זה אין לאקדמיה הישראלית הרבה מה להגיד, או רצון להתעמק בסוגיה של איגודי עובדים חדשים. הסיבה לכך היא, שבדומה למחאה, התאגדויות עובדים הן נטולות "צבע עדתי" ומחזקות מאוד את הטענה כי המוקד החדש של מאבקים חברתיים ופוליטיים בישראל הופך להיות מעמדי, ולא עדתי.

לא ניתן להתעלם עוד מההשלכות החשובות מאוד של האופי החדש של החברה בישראל, של קיומה של אותה שכבה של עובדים, לרוב צעירים, אשר תפיסת עולמם, דרך חייהם ואופק ציפיותיהם מעוצבים על-ידי ההוויה של ביטחון תעסוקתי בעייתי, או קשיים כלכליים שגרתיים.

העובדה שהפערים ואי-השוויון בישראל עוברים פחות ופחות דרך ה"עדה" ויותר ויותר דרך ה"מעמד", עומדת לשנות את הפוליטיקה והכלכלה בישראל.