בחזרה למסעי הצלב

יובל עבר מאז ביקור האפיפיור פאולוס השישי בירושלים (בינואר 1964) ועד היום ממחיש את המהפכים שעבר האזור. שטחי פלסטין שהיו אז בידי הירדנים, הם שטח כבוש ישראלי עכשיו, תוכנית הביקור של האפיפיור היא "יהודית" פי כמה - ביקור ב"יד ושם", ברבנות הראשית, ואזכור חוזר ונשנה של האנטישמיות - וציונית פי כמה: האפיפיור נושא את שם ישראל בפיו וגם חולק כבוד למייסד הציונות בנימין-זאב הרצל בעלותו לקברו.

על פני הדברים, ישראל יכולה להיות מרוצה. גם הפלסטינים יכולים להיות מרוצים: את ה-Frame שיתחרה על פרס "תמונת השנה" הם השכילו לארגן: האפיפיור ליד החומה שעליה גרפיטי המשווה בין בית לחם לגטו ורשה.

מי שאמורה להיות פחות מרוצה היא הכנסייה הקתולית. הן בגלל שהיא נראית כנגררת לעבר העמדה הישראלית, והן משום שמעמדה של הנצרות באזור ממשיך להתערער. הן ברשות הפלסטינית והן בישראל יורד מספר הנוצרים (לא רק הקתולים) וגובר הלחץ של הפונדמנטליזם המוסלמי והיהודי. כך שאפשר להעלות על הדעת חשש, כי בעוד יובל שנים כבר לא יהיה טעם בביקור אפיפיור בארץ הקודש, או שתינעל הדרך לביקורו. באזור שבו החילוניות מפנה מקום לפונדמנטליזם יהודי ומוסלמי לא יהיה לנצרות המודרנית מה לחפש.

אבל עיקר דאגתנו אינה אמורה להיות לגורל הנצרות. הרמז למה שמשתנה מתחת לפני השטח התגלה במופע האימים של הרבנים הראשיים בהיכל שלמה בירושלים - ביטוי להיבריס של האורתודוכסיה הישראלית.

מול אפיפיור המחפש את הדיאלוג ניצבו שני דוברים של יהדות צרת-אופקים. מי שמכיר את הוויכוחים בין נוצרים ליהודים בימי-הביניים יודה כי מהצד היהודי זו ירידה ברמה. האפיפיור חש בוודאי אי-נחת כשאחד הרבנים ניסה ללמדו יהדות באמצעות סיפור שמרמז שנטייתו הטבעית של יהודי היא לגנוב.

עוד יותר מכך, מלמד הלהט של שומרי "קבר דוד" על עידן חדש. בוויכוח שהתעורר לפתע על השימוש או החזקה ב"חדר הסעודה האחרונה", אפשר היה להבין לאן נוטים פני הדברים. הלוא בכל הדתות, אמונות ואגדות הופכות לקנוניות (canon), לחלק מהמסורת הדתית. אך דתות שיוצאות לדרך הפונדמנטליזם הופכות את האמונות הטפלות לעיקרי אמונה, וכשמדובר באמונות מונותיאיסטיות הסכנה היא רבה: במונותיאיזם אין גם וגם, אלא או-או.

האפיפיור מנסה לצאת ממעגל-קסמים זה, והמליץ על הדיאלוג, אבל ספק אם יקבל אותו, בוודאי לא מנציגי האורתודוכסיה היהודית-ישראלית-לאומית; וגם לא מנציגי הפוליטיקה הדתית-לאומית. שרי "הבית היהודי" לא טרחו להגיע לקבלת-הפנים לאפיפיור הנוצרי, ומנהיגם, משהגיע למופע ברבנות הראשית, ניסה "ללמד את הגוי לקח" בשיעור על ירושלים כבירת ישראל גם בתקופה הארוכה שבה נעדרו יהודים מן הארץ.

על מה המריבה ב"חדר הסעודה האחרונה"? בשנת 1948 איבדה מדינת ישראל את העיר העתיקה של ירושלים. מנכ"ל משרד הדתות דאז, שלמה כהנא, חיפש מקום קדוש קרוב ככל האפשר לירושלים העתיקה. הוא "מצא" (מוטב "המציא") את המקום על הר ציון (שנשאר בידיים ישראליות), והגדירו כקבר דוד.

זו הייתה החלטה שיצרה אגדה בכוונת מכוון. החלטה זו התייתרה ביום שבו נכבשה ירושלים המזרחית ונפתחה הדרך ליהודים לבקר בכותל המערבי. אולם זה האבסורד. במקום שחשיבות ההמצאה מראשית ימי המדינה תתפוגג, היא הפכה בשנת 2014 לסלע-מחלוקת המאיים על האפשרות של הנוצרים להחזיק ולהתייחס לסיפור המקובל עליהם - האתר הוא מקום סעודתו האחרונה של ישו.

הטענות הנלהבות שהעלו לוחמי דת יהודים נגד השימוש או ההחזקה של נוצרים באולם שמעל "קבר דוד" הן סימן לבאות. אין זו תופעה חריגה שאגדה שהומצאה הופכת עבור מאמינים לליבת קיומם. אבל התרגום של השכנוע של יהודים במקרה זה למסקנה פוליטית, והכוונה לקרוא תיגר על מאמיני הדת האחרת, אפילו על מנהיגה של הכנסייה הקתולית, תוך מוכנות לאלימות, מלמדים לאן נושבת הרוח.

נראה כי לא ירחק היום ואותם פונדמנטליסטים ידרשו לסלק את הצלבים והמינרטים מן הנוף הירושלמי, בטענה שזו עיר יהודית וישראלית, ויחזירו את ימי מסעי הצלב (בדמות "מסעי מגן-דוד") וימי-הביניים למחוזותינו.

הכותב הוא ראש מרכז קבנר, האוניברסיטה העברית