חופשה בחו"ל: מוזיקה, אוכל והרבה אלכוהול בחרז שבספרד

ברד ירד בדרום ספרד הוא אולי משחק מילים יפה, אבל כבר עם הנחיתה בשדה התעופה הקטן של חרז (Jerez) אתה למד על בשרך שהמציאות שונה בתכלית: כ-38 מעלות צלזיוס הופכות את האוויר למשהו שקשה לנשום, וכשאני משתומם על עוצמת השרב האביבי הזה, מחייכים מארחיי ומסבירים לי שלא מדובר בשרב יוצא דופן, אלא בתחילתו של קיץ שבו תעפיל הטמפרטורה אף לגבהים של 45 מעלות, אם לא למעלה מכך.

מזל שההסבר הזה מלווה גם בכוס קטנה של טיו-פפה קר כקרח, המרענן הרשמי של דרום ספרד, ולפחות במקרה של חרז גם "מפעל שיש לו עיר". עוד נחזור לנוזל השקוף, החיוור והצונן הזה, אבל לא לפני שנשרך את דרכנו בחום הלוהט למתחם הפיירה (Feria de Jerez, היריד של חרז) שבמרכז העיר. במשך 51 שבועות בשנה הוא עומד בשיממונו, אבל לשבוע אחד בחודש מאי הוא מתמלא בסוסים, בכרכרות, באורות צבעוניים, ב"קסטות" (ביתנים) עמוסות באוכל ובאלכוהול מקומי, ובעיקר בשמחת החיים של תושבי העיר, שהחום הכבד אינו גורם להם לזנוח את כללי הלבוש המסורתיים.

בעיקר אמורים הדברים בנשים המקומיות, שרבות מהן מגיעות למתחם בשמלות פלמנקו מסורתיות שהופכות כל מחול למופע צבעוני מרהיב.

מוזיקה מקומית עולה מכל קסטה, החמון האיברי המפורסם נפרס כאילו היה לחם, גבינות מנצ'גו מיושנות נחתכות כאילו היו גבינות "עמק", והשמחה גדולה. עד כמה גדולה? ובכן, לפי חישוב שערכנו, בהסתמך על נתוני היצרן לגבי מספר הליטרים מתוצרתו שנמכרים במהלך שבוע החגיגות, בחלוקה ל-750 מיליליטרים (תכולת בקבוק) ובמספר שעות פעילות היריד ביום (12), עולה כי בכל שעה נתונה נמכרים בפיירה כאלפיים בקבוקים של טיו-פפה. זה מספר מדהים, בעיקר מפני שהחגיגות בחרז, אף שהיא עיר הולדתו של המשקה, הן קטנות יחסית, בהשוואה, למשל, לחגיגות שנערכו שבוע קודם לכן בסביליה, האחות האנדלוסית הגדולה של חרז.

ופתאום, בעיקר אחרי כמה לגימות, אפשר להבין איך זה שהמותג הזה, שהוא כמעט אנונימי בישראל, מתחזק מחזור מכירות עולמי של למעלה מ-500 מיליון דולרים בשנה.

בית יוסף ודוד פפה

עליי להודות בבושה שאת השם טיו-פפה שמעתי בפעם הראשונה ב-1988, עת שניצלתי פציעה במהלך השירות הצבאי כדי לעבור קורס ברמנים שלמפגשיו דידיתי על קביים. עד אז הייתי סבור, כמו מרבית הישראלים, ש"שרי", ממש כמו עגבניית השרי שלנו, מקורו במילה האנגלית "צ'רי", כלומר דובדבן. לקח לי זמן להבין שמדובר בסוג מיוחד של יין מענבי פלומינו, שגדלים על אדמת האלבריצה הייחודית של אנדלוסיה.

פפה הוא קיצור של ג'וזף, כלומר יוסף, שם חזק אצל הקתולים. למר גונזלס, למשל, לא היה מושג ביין, אבל כבנקאי במקצועו הוא הבין במספרים - וכאשר ספר את הספינות שיוצאות מאנדלוסיה לכיוון אנגליה כשעל סיפונן חביות שרי, הוא חשב שיהיה זה ביזנס נחמד להשתלב בו (רק כדי להזהיר את הבנקאים שבין הקוראים: מרבית הפיננסיירים שהתפתו להשקיע בתעשיית היין הפסידו את מלבושיהם התחתונים). לצורך כך הוא הזעיק את דודו, פפה, שהועסק אצל אחד מיצרני השרי המקומיים.

כל זה קרה לפני יותר מ-170 שנים. היתר שייך להיסטוריה: לפני כמעט שמונים שנים, רגע לפני שספרד שקעה לטירוף של מלחמת אזרחים עקובה מדם, השיקו בטיו-פפה קמפיין פרסומי ראשון, שבאופן מדהים נמשך עד היום כמעט ללא שינוי. הבקבוק "הואנש" בפרסומות, והולבש בלבוש ספרדי מסורתי של כובע ושל מקטורן אדומים.

אם היצירתיות אפיינה את הקו השיווקי, את ההפצה שלו חייב השרי דווקא לשכנה אויבת, אנגליה. האנגלים חובבי השרי הפיצו את תהילתו בכל קהילה אנגלוסקסית ברחבי הפלנטה: אוסטרליה, דרום אפריקה, ארצות הברית ועוד (כיום משווק המשקה בכ-145 מדינות). הוסיפו לזה מדינות במרכז אמריקה ובדרומה, ותבינו איך משקה שכמעט אינו מוכר במחוזותינו מוכר בחצי מיליארד דולרים בשנה.

גם הסקוטים, אגב, תרמו את חלקם כאשר התחילו ליישן את הוויסקי שלהם בחביות שרי, והזרימו ממון רב לתעשיית השרי הספרדית.

במשרדו המפואר באחוזה המשפחתית שבתוכה שוכן היקב, במרכז חרז, מקבל את פניי מאוריציו גונזלס, נציג הדור החמישי לשושלת טיו-פפה ונשיא החברה. המילה "מפואר" עלולה להטעות: אין כאן שכיות חמדה מנקרות עיניים, לא מסכי פלזמה דקיקים ולא אורגינלים של דאלי על הקירות, אלא פאר מאופק של כורסאות עור, ספרים ישנים ועבי כרס, גרם מדרגות ספיראלי מרהיב שכמו מתפרץ מקומת הקרקע לקומה העליונה. "אולד מאני", אני מציין לעצמי כשאני מטפס בו מעלה.

גם גונזלס עצמו כאילו עוצב באותה יד: בז'קט שצבעו נע בין קרם לחרדל ובמפית בד תכולה שתחובה לכיסו הקדמי, הוא משדר אלגנטיות שאי-אפשר לטעות בה, ולמרבה הצער גם לא לרכוש אותה תמורת כל ההון שבעולם: אותה אלגנטיות ששמורה לאצולת הממון הישנה של אירופה. על הרקע הזה אני מחליט להיות פרובוקטור: "למה לכם בכלל להשקיע בשוק הישראלי? ללמד אותנו מה זה שרי, לחנך אותנו. הרי אם תגדילו את המכירות בשוק האמריקאי אפילו באחוז בודד, זה יהיה הרבה יותר ממה שהשוק הישראלי יהיה שווה אי-פעם".

גונזלס מחייך אליי בסלחנות שבה נוהגים בני אצילים כלפי מי שמצא מטבע של חצי אירו על הרצפה ומיהר להכניס אותו לכיסו: "מבחינת המספרים אתה ודאי צודק, אבל אי-אפשר להחזיק מותג בינלאומי בלי להיות בשווקים חדשים. גם אם הישראלים לא יעברו לשתות טיו-פפה, אני לא יכול להרשות לעצמי להיות מותג בינלאומי מבלי שאיש עסקים שנודד בין ניו יורק לטוקיו ועוצר בדרך בתל אביב, לא יוכל לשתות את המשקה שלו. כדי שזה יקרה, אני צריך שברים בתל אביב ימכרו גם טיו-פפה, וכדי שהם ימכרו, חייב להיות להם קהל של מקומיים שמכירים ואוהבים את המשקה".

ואולי יש גם סיבה נוספת, שמתחוורת לי תוך כדי סיור ביקב היפה: אף שטיו-פפה אירחו במהלך היריד אלפי אורחים מרחבי העולם, לא היה נאום אחד של דברי ברכה שבהם לא צוין גם השם "ישראל" (לדוגמה: "אנחנו רוצים להודות למי שבאו לחגוג איתנו, מארצות הברית, מקנדה, מסין ומישראל", וזאת אף שבקהל היו לא מעט נציגים מאנגליה, מהולנד, מברזיל, מאוסטרליה ועוד).

שניים מהיינות הבכירים של היקב נקראים בשמות תנכ"יים: "נואה" (כלומר נח) ו"מתוסלם" (מחווה למתושלח, האיש הזקן ביותר בתנ"ך). במדינה ש-94% מאוכלוסייתה הם נוצרים קתולים, רובם אדוקים, ולמרות ההיסטוריה הבעייתית בין הכנסייה הקתולית ליהודים על אדמת ספרד (ואולי דווקא בגללה), לשמות תנ"כיים, כמו גם לארץ התנ"ך, יש משמעות מיוחדת.

כל שמות ארצות היעד, אגב, מופיעים בלוויית דגליהן על חביות ישנות שמרוכזות בתוך גזיבו ענק שעיצב לא אחר מאשר אייפל, האיש והמגדל. הייתי שמח לגזיבו שכזה בחצר שלי, אילו רק הייתה לי את האפשרות להפוך את פארק הירקון, נניח, לחצרי הפרטית. ואם כבר בחביות עסקינן, הרי אם מזדמן לכם לבקר ביקב (שקולט תיירים מזדמנים לסיורים מודרכים תמורת תשלום זעום), אל תחמיצו את "ספר האורחים" המיוחד שלו בצורת חדר חביות, שעל דפיו חתמו כל המפורסמים שביקרו ביקב: מלכים ורוזנים, כוכבי רוק, אייקונים הוליוודיים מאורסון וולס ועד סטיבן שפילברג וגם נהג המירוצים מאיירטון סנה המנוח.

בין אפריקה לאירופה

כשיוצאים מעט מחרז אל הגבעות המוריקות שסביבה, קשה שלא להסתנוור - ולא כמטפורה: אדמת האלבריצה, שמצמיחה באהבה את ענבי הפלומינו, היא בהירה כל-כך, עד שהיא מסנוורת ממש ומכריחה את מי שלא הצטייד במשקפי שמש (אני למשל) לצמצם עד למינימום את המרווח שבין עפעפיו. האדמה, שבמקורה שייכת לקרקעית ים תטיס הקדום, היא שילוב של גיר וחוואר ומכילה מינרלים בריכוז גבוה. יתרה מזאת - צבעה הבהיר, שמחזיר את השמש, גורם לחום החוזר מן הקרקע לחמם באופן אחיד כמעט את כל חלקי הגפן. בתוספת אוויר חם ויבש שמזכיר לנו שאנחנו ממש לא רחוקים מגיברלטר, כלומר מאפריקה - מכאן, אבל נמצאים גם לחופי האוקיינוס האטלנטי מנגד, נוצר אקלים ייחודי, תנאים אידיאליים לגידול הזן הזה.

הקשר המיוחד בין העולם הנוצרי למוסלמי (כשהיהודים בתווך, לא תמיד בטובתם), בין אפריקה לאירופה, בין ים תיכון לאוקיינוס אטלנטי, מתבטא כמובן לא רק ביין. אם חום אינו מפחיד אתכם, אתם מוזמנים לתור את חבל הארץ היפה הזה.

יש בו ערים שהן שכיות חמדה ארכיטקטוניות כמו סביליה או גרנדה, ומאכלים שהם שילוב מופלא בין מטבח אירופי שסימן ההיכר הכי מובהק שלו הוא החזיר (לפעמים נדמה לי שהספרדים מגזימים באכילת בשר חזיר, מתוך חדווה של כיבוש ספרד מחדש מידי ה"מורים" המוסלמים), בשילוב עם תוצרים מרכז אירופיים כמו אספרגוס, בתיבול מזרחי פיקנטי. בתווך ניצב שלל נהדר של דגה, פירות ים, וכמובן הרבה שום, פלפל ושמן זית ברוח הים התיכון. מטבח רבגוני נפלא, המתבסס אמנם על חומרי גלם טריים וזמינים, אבל גם על המניפולציה שנעשתה בהם לאורך ההיסטוריה.

לחובבי האלכוהול מזומנת כאן התרגשות שהיא עצומה אפילו מסתם גרגרנות בריאה (והאמינו לי שאני האחרון לזלזל בגרגרנות בריאה): כאן נולד האלכוהול בגרסת השתייה שלו, לא פחות. עד למפגש בין נצרות לאסלאם ידעו הנוצרים להפיק משקאות משכרים באמצעות התססה בלבד; בין אם מדובר בבירה המזרח תיכונית שהתפשטה מערבה, ביין או בשכר מותסס כמעט מכל סוג של פרי וירק. המוסלמים, לעומתם, הגם שלא לגמו משקאות משכרים, הכירו את אמנות הזיקוק והשתמשו בה לצרכים כמו תמרוקים, בושם ותרופות.

הנזירים, שחיו על קו התפר במפגש בין העולמות, למדו את אמנות הזיקוק וניצלו אותה לא מעט גם לקידום רעיונותיהם הדתיים בקרב השבטים הפגניים של צפון אירופה ושל מערבה. לא בכדי השפה האנגלית העשירה אינה מבדילה בין "ספיריט" במובן רוחני לבין "ספיריט" במובן אלכוהולי: השניים הלכו יד ביד לאורך נתיבי התפשטות הנצרות באירופה.

אין מידע מדויק באשר לתאריך ייצור המשקה המזוקק הראשון, אבל מחרז יצאה הבשורה לרחבי אירופה. אין זה מקרה שהעדויות הראשונות לזיקוק וויסקי באירלנד ובסקוטלנד, או לייצור וודקה ברוסיה ובפולין, מופיעות רק אחרי כיבושה מחדש של ספרד בידי הנוצרים (אם כי סביר להניח שבמוקדם או במאוחר מישהו היה עולה על הפטנט גם באירופה). בקיצור, בכל פעם שאתם לוגמים משקה אלכוהולי מזוקק - מקוניאק ועד וודקה, מג'ין ועד טקילה או רום - אתם חייבים להוקיר תודה (לפחות עד לבוקר שלמחרת), למפגש המרתק, ולעתים גם העקוב מדם הזה, שהתקיים כאן באנדלוסיה לפני כאלף שנים.

כוסית אחרונה ופרידה

ואולי לא רק מקור של משקאות אלכוהוליים יש כאן, אלא גם חדשנות, לפחות בגישה: ליד מתחם הפסטיבל, בפארק ציבורי, מתכנסים צעירי חרז כדי לשתות משהו עמוק אל תוך הלילה. פרננדו, המלווה שלי, מתנדב להסביר את התופעה: "תראה, החוק אומר שאסור לשתות אלכוהול לפני גיל 18, אבל מי שיוצא מנקודת הנחה שצעירים לפני גיל 18 לא ישתו, עושה טעות. אולי לברים עדיין אסור להם להיכנס, אבל כשיש חגיגה שכזאת מסביב, גם הם יישתו, אם נרצה או לא נרצה. לכן, במקום להפוך אותם לעבריינים צעירים, הקצנו להם מתחם מיוחד שבו מעלימים עין מזה שהם שותים. כשהם עוברים למתחם המרכזי, מותר להם לצרוך רק אוכל ומשקאות קלים. בדרך כלל גם ההורים שלהם יהיו שם, והקרבה הזאת מונעת תופעות של אלימות".

מסביב למתחם הנוער יש אנשי אבטחה, אם כי נוכחותם כמעט אינה מורגשת. היא נועדה למנוע השתוללויות במתחם המרכזי, שבו מבלות משפחות על ילדיהם הקטנים. יש, במהלך הפסטיבל, קווי אוטובוסים שפועלים במשך כל הלילה כדי שאף אחד לא יצטרך לנהוג אחרי ששתה, ובכלל, כמו שאומר לי פרננדו: "אנחנו לא כמו האנגלים או הגרמנים, למשל, שמחפשים רק לדפוק את הראש מהר והרבה. אצלנו השתייה היא עניין מסורתי. אנחנו מארחים ביקב סיורים של תלמידי בתי ספר יסודיים ומכבדים אותם בתירוש. אנחנו שותים בארוחות המשפחתיות. סבא שלי שתה, אבא שלי שותה, מאז שאני ילד מרשים לי לטעום, כך שצריכת אלכוהול היא אולי בדמי, אבל היא מעולם לא הייתה חלק ממרד הנעורים שלי". כמה פשוט, כמה נכון, כמה שבדיוק לזה מתכוון כל מי שמדבר על "תרבות שתייה".

אנדלוסיה אולי אינה הטרקלין של התרבות הספרדית, אבל היא ודאי המטבח שלה (מבלי לגרוע מכבודם של מטבחים אחרים בספרד, למשל המטבח הבסקי הנפלא): היא חמה, מהבילה, תוססת ומשכרת. זו ספרד של הרים וים, של ליברליות במסווה דתי-מסורתי, או להפך. זו ספרד שאינה מתנצלת על מלחמות השוורים שלה ומעריצה מטדורים (במתחם הפסטיבל למשל, נקראים הרחובות המאולתרים הראשיים על-שמם של לוחמי שוורים אגדתיים), זו ספרד שרוקדת פלמנקו, זו ספרד משפחתית, דתית, ובעיקר - טעימה להפליא.

הכותב היה אורח של חברת גונזלס ביאס, יצרנית המשקה טיו פפה, אחת מנותנות החסות ליריד

 חרז, ספרד / צילום: רויטרס