"כישלון מהדהד יכול להיות הרה-גורל, אין מרווח לטעויות"

חנה מוניץ, מנכ"לית האופרה הישראלית ומי ששולטת לא רק בתקציב אלא גם בבחירות האמנותיות של המוסד, אומרת שיש לה אגו קטן. חלק מהקולגות שלה בטח קוראים את השורות האלה ומחייכים, אבל מוניץ טוענת שעם אגו קצת יותר מפותח, היא הייתה מגיעה לקדמת הבמה, שכן היא נרשמה ללימודי תיאטרון ובסופו של דבר ויתרה על החלום להיות שחקנית ועברה אל מאחורי הקלעים. "נמשכתי לתיאטרון ככלי ביטוי", היא מסבירה כשאנחנו יושבות במשרד שלה באופרה; אישה מטופחת מאוד, חדה ואסרטיבית. "אני לא שרה, רוקדת או מציירת לצערי, אבל לקחתי את האהבה שלי לאמנות למקום אחר. התחלתי את הדרך כיחצנית, אחר כך הייתי במכירות, בשיווק, ניהלתי הצגות והייתי עוזרת במאי".

- גם בניהול יש לא מעט יצירתיות.

"נכון שניהול הוא אחד המקצועות הכי יצירתיים שיש, אבל כשאין תקציבים מספיקים, כמו אצלנו, הניהול הופך לנס. כשהתחלתי את הדרך הגעתי לתיאטרון באופן מקרי, והאופרה הייתה במקום הנכון ובזמן הנכון. עבדתי אז בקאמרי וכשהחלטתי ללכת לאופרה שאלו אותי, מה את הולכת לשם? זה היה בתקופה שהחליטו לפתוח אותה מחדש. אבל אני זיהיתי משהו חדש, את ההזדמנות להכניס לתרבות עוד אלמנט. אהבתי אופרה עוד כשהייתי ילדה והלכתי לראות אופרות בבית האופרה הישן. אני זוכרת שראיתי שם את מאדאם בטרפליי עם זמרת יפנית. באריה הכי קורעת לב, כשכל הקהל דומע ונשימתו נעתקת, היא נשענה על קיר תפאורה ועפה לצד השני של הבמה".

- אצלך זה לא יכול לקרות.

"אני מאוד פרפקציוניסטית באופי שלי, מה שמתבטא גם בעבודה, כי אני חושבת שאין טעם לעשות משהו אם אתה לא שואף למצוינות. הזיכרונות האלה לימדו אותי מה לא לעשות. למה צריך לעבוד על גלימה שלושה חודשים ולהשקיע הרבה כסף, אפילו שאמרו לי שלא רואים את החרוזים שבגלימה משורה חמש. ואני אומרת, מה שרואים משורה חמש צריך לראות גם משורה ארבעים".

- עברו עשרות שנים עד שהאופרה התבססה.

"אנחנו פה שלושים שנים. צריך היה להקים את הארגון מכלום, כי אין כאן מוסדות לימוד שמכשירים אנשים לאופרה בכל התחומים. זו עבודה שכוללת חינוך לאופרה והנגשה למקסימום קהל ולמינויים. התחלתי לעבוד כאן לפני עשרים שנים, אחרי אודיציה (מבחן קבלה מוזיקלי), כשנכנסנו למשכן החדש. לא הייתי מנהלת במקום אחר ורצו לוודא שאני האדם הנכון במקום הנכון. אני זוכרת שמישהו התראיין אז בטלוויזיה והפליג בחסרונותיי. בכיתי אחר צהריים שלמים. אחרי שהתעשתי רשמתי לעצמי על נייר את כל מה שאבטיח לעצמי לעשות ואני מאושרת להגיד, שסימנתי וי על הנייר ההוא, שעדיין קיים, בכל הסעיפים".

- ואחרי עשרים שנים בתפקיד, אולי הגיע הזמן להחלפת דורות?

"לגמרי. אני מסכימה איתך. צריך לעשות חשיבה מחודשת".

- אז את חושבת על פרישה?

"לא באופן מעשי, עכשיו או בשנה הבאה, אבל לא מפחיד אותי לחשוב על זה. בכל תקופה בחיי מוסד צריך מנהל מסוג מסוים. יש מנהל שמקים, ואחד שמגשים. צריך לראות איזה סוג מנהל מחפשת האופרה בעתיד".

- את בעד קדנציה מוגבלת למנהלי מוסדות תרבות גדולים?

"לוועד המנהל צריכה להיות קדנציה והוא צריך לבחור מנהל שיתאים לאג'נדה שלהם. בכל התיאטראות יש מנהלים שעושים עבודה בין טובה למצוינת ולהנהלה ציבורית קשה להיפרד ממנהל מצליח".

- השאלה היא אם המנכ"ל שולט בהנהלה הציבורית, או להפך.

"יש דירקטוריונים עם דעה מגובשת. זה יכול לקרות. מערכת היחסים בין ועד מנהל למנהל מושתתת על הצלחות. כשמצליחים, האמון מתחזק וכשאין גירעונות, האמון הזה מתחזק".

- האופרה בגירעון?

"לא. אפילו לא בשקל. זה נובע מהעובדה שאני לא יודעת לעבוד בגירעונות, לא יכולה לחיות במחשבה שמישהו לא יקבל כסף. אני לא מסוגלת להיות דקה בסיטואציה כמו בהבימה. אם אין, אני עובדת עם מה שיש לי. את יודעת מה עצוב? שהמערכת מלמעלה, מלמדת שלהצלחות יש מחיר לא טוב".

- מה זאת אומרת?

"לא תקבל בונוס על זה שגמרת שנה בלי גירעון. אבל מי שיש לו גירעון - מכסים לו אותו. אם לא תהיה בגירעון ייקחו לך תקציבים. זה מסר גרוע למנהלים. לטוב נותנים עונש ולרע פרס. וכשאת שואלת למה מקצצים לך בתקציב, הם אומרים, תסתדרי".

- אבל מצבך טוב לעומת הקולגות באירופה.

"בשנים האחרונות אירופה היא לא דוגמה טובה, כי מרבית בתי האופרה סובלים מירידה עצומה בקהל, כשאצלנו המגמה הפוכה. כשנפגשתי עם מנהל האופרה באיטליה וסיפרתי שלה בוהם רצה 13 פעמים, הוא כמעט בלע את הלשון, כי אצלו היא בקושי רצה שש פעמים. אבל עדיין, גם במקומות שבהם המצב קשה, התמיכה היא של 80% מהתקציב ואצלנו הוא לא עובר את ה-30% מהממשלה ומהעירייה יחד".

- אחד הפתרונות הוא גיוס חסויות.

"סדר גודל של 10%. היתר מהקהל. מה שמרגש זה, שהקהל שלנו הולך ומצעיר והוא מוכן ללכת לקראתנו בכל רעיון".

- האופרה במצדה היא תרגיל שיווקי מצוין למשיכת קהל צעיר. רעיון שלך?

"כן, ואני מאוד גאה בו. זה הפרויקט היחיד שמביא לארץ תיירי תרבות. אין דבר כזה".

- והוא משתלם?

"בקושי רב מכסה את עצמו".

- אז בשביל מה הוא טוב?

"אני גוף תרבותי. אני צריכה לא להפסיד. אני מוצאת לעצמי שותפים עסקיים, מועצה אזורית תמר, בנק דיסקונט, חברת ביטוח וארקיע, שלוקחים על עצמם חלק מההוצאה".

- בשנה שעברה לא הצלחתם להרים את האירוע. השנה אתם מעלים את לה טרוויאטה.

"בגלל הקיצוץ בתקציב. אני לא מוכנה לסכן את התקציב שלי. הרגשתי שנחרב לנו הישג חשוב. אין מקום בעולם שלא מכירים את פרויקט המצדה. זה עשה למדינה ולאופרה מוניטין שאי אפשר לתאר".

- לא נשבר לך לפעמים להילחם כל הזמן? הייתה לך הצעה קונקרטית מחו"ל, למה לא קפצת עליה?

"לפעמים קשה, זה נכון. אבל להביא את זה למצב של נשבר? זה היה קרוב לכך רק כשביטלתי את המצדה. 'נשבר לי' זה מקום שאני לא יכולה להרשות לעצמי. המקום הזה הוא משפחה, החיים שלי כאן. עם הזמן אתה נקשר למקום".

- אחת הטענות נגדך היא שאת לא מעסיקה עובדים ישראלים.

"בתי האופרה הגדולים בעולם עושים קופרודוקציות משותפות מכורח תקציבי, כי אין ברירה. אין סיבה שיעשו ריגולטו בתל אביב, בפריז ובאיטליה, כי ההוצאה על תלבושות, תפאורה ואביזרים היא עצומה. האלמנטים הפיזיים האלה מכבידים מאוד, אז אם מחלקים אותם בין חמישה בתי אופרה, למספר הצגות מוגבל, זה סביר".

- ומה עם הזמרים?

"לוקחים את הזמרים הכי טובים בתחום הספציפי. יש זמרים שמתמחים בלשיר את נבוקו ועוד שניים. הם יעשו שלושה תפקידים כל החיים".

- הטענה היא שבפועל יש קרטל של בתי האופרה הגדולים.

"יש פורום עולמי של מנהלי אופרה. אם אני רוצה להעלות את אותלו, נניח, אני פונה אל מנהלי אופרות שלא עשו אותלו בשנים האחרונות ומעוניינים בזה. אנחנו מחליטים מי יהיה הבמאי והמעצב. או לחילופין שכירת ההפקות אד הוק, שהן זולות יותר".

- את זו שקובעת את הרפרטואר?

"אני המנהלת הכללית. הנושא הכלכלי והאמנותי קשורים זה בזה. כשאת עוסקת בתחום שלושים שנים, אולי אין לך הכשרה פורמלית, אבל יש הרבה ניסיון. הבנייה של התוכנית היא תמהיל אמנותי ומסחרי. במוסד כמו שלנו, כישלון מהדהד יכול להיות הרה גורל. אין מרווח לטעויות. מצד שני, אחד הדברים שהייתי רוצה זה לעשות הפקות ישראליות".

- עד מתי תישארי?

"לא יודעת לענות על זה. באמת".