חוזר לחיים, פרק שלישי

א.

אני מוצא לא מעט יופי וקסם, עד כמה שזה יכול להישמע מוזר, בהיבטים הפילוסופיים והפואטיים של מה שעובר עליי. אפשר אפילו לומר שמהרבה בחינות, השתלת הכליה והחיים שאחרי הם עבורי מעין קורס מתמשך בפילוסופיה יישומית.

היה זה מורי ורבי פרידריך נ' שאמר: "למחלתי אני חייב את הפילוסופיה שלי". אנצל את היתרון היחיד שיש לי על ניטשה (העובדה שקראתי אותו), כדי להוסיף עליו: מהרבה בחינות, ויכול להיות שזה יישמע אפילו עוד יותר מוזר, אני מרגיש שקיבלתי את המחלה שהכי מתאימה לפילוסופיה שלי. שתיהן ביחד מוכיחות את תפיסתו של אפלטון קשישא שהמציאות הנקלטת בחושים אינה אלא השתקפות של איזו אידאה, אבל מצד שני: כאילו הדברים שחשבתי עליהם התגשמו לכדי מציאות.

ראו את גוף האדם: את הכליה החדשה, שבאה להציל אותו, הוא מזהה כסכנה, והדבר נכון לכל איבר מושתל. מהרגע שהושתלה, הוא נלחם בה ומנסה לדחות אותה עם כל מה שיש לו: מפתח אנטיגנים, משגר לימפוציטים, מתגבר את מערך הנוגדנים. על הדרך לא אכפת לו לפגוע במערכות אחרות ולסכן את עצמו, אפילו להגיע עד סף המוות. הוא, את העצם הזר והלא מוכר לא רוצה בתוכו. הגוף שלי לא יפסיק להילחם בכליה החדשה שלי אפילו לרגע. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד לרגע שבו אנשום את נשימתי האחרונה, אלא אם כן הוא ינצח קודם - והסיכויים לכך לא קטנים.

העובדה שמלחמה נטושה בתוכי גורמת לי להרגיש קצת תנ"כי. נכון, זו מלחמה דבילית, מיותרת וקצת עצובה: איך שלא תוכרע, נראה שאהיה בצד המפסיד. אני נושא עמי את האבסורד הזה בגאווה.

בבית הספר לומדים הילדים שלכם ושלי ש"האחר הוא אני". זה גורם לך לחשוב: אני בהחלט בעד צדק, סולידריות, סובלנות, אנושיות וכו' ומכיר בזכותו של כל אדם לחיות את חייו באופן עצמאי. הכול טוב ויפה, אבל על מי אתם עובדים? ברמה הכי בסיסית, ברמת התא, נראה דווקא שהאני מתנגד לכל דבר שהוא אחר. האחר הוא אויב, פולש זר, מחלה, גם אם הוא כליה בריאה שהגיעה מאימא (חצי מהגנטיקה שלך, בן אדם) ועברה את בדיקות ההתאמה המחמירות ביותר: למעלה מארבע מאות חלבונים שונים נבדקו בשלב התאמת הרקמות. והנה, שום קבלה ושום הכרה.

אפשר להסיק מכך שהאחר הוא לא אני, שרק אני זה אני ואין בלתי, ומכאן לגלוש לפילוסופיה מסוכנת והרסנית כמו אלה שעיוותו את תורת האבולוציה ורידדו אותה לכדי "החזק מנצח" (הרי אם האחר היה באמת אני, ממילא הסובלנות, הסולידריות וכו' היו נמצאות שם בילט-אין. הן לא, סימן שלא צריך אותן), אבל אנחנו לא כאן בשביל לעשות לעצמנו עבודה קלה, אנחנו כאן בשביל להילחם. כמו שאנחנו לא מוותרים לגוף שנלחם בכליה ונלחמים בו. תמיד צריך להילחם. גם נגד הנטייה לדחות את האחר. ובמלחמה הזו אין בליץ, אין זבנג וגמרנו, אין תמונת ניצחון, יש רק את הזמן.

ב.

מכירים פרקטלים, נכון? צורה גיאומטרית המורכבת מעותקים מוקטנים של עצמה, החוזרים שוב ושוב בכל רמת פירוט. אז ככה זה הפילוסופיה של השתלת הכליה. מה שטוב הוא מה שרע, מה שעוזר לך מזיק לך, התרופה היא גם המחלה. זה נורא זן.

ראו את הרפואה: הרפואה לא מוותרת לגוף שנלחם בכליה החדשה והיא מפציצה את שדה הקרב מהאוויר, מהיבשה ומהים במלא תרופות נגד דחייה. התרופות נגד דחייה רחוקות מלהיות פצצות חכמות. הן פצצות מצרר. והן גם לא בדיוק נגד דחייה. בעצם, הן נגד הגוף שמנסה לדחות: הן מחלישות את המערכת החיסונית כך שלא תוכל להילחם בכליה, ועל הדרך פוגעות בכל מה שזז - כולל בכליות שאותן באו להציל. "התרופה גורמת לנזק כלייתי חריף וכרוני", נכתב בחוברת המצורפת לתרופה הראשית שאמורה להציל לי את הכליה מדחייה של הגוף. מקדימה תהום, מאחורה אריה.

על מנת להגן על הגוף מהתרופות, מלעיטים אותך בעוד תרופות לחיזוק הגוף ולמלחמה בשלל הזיהומים שאליהם אתה נחשף. כאן מתחיל הכיף: התרופות שפוגעות בכליה החדשה על מנת למנוע את דחייתה והתרופות שמחזקות את הגוף על מנת למנוע מהתרופות הקודמות להחליש אותו עוד נוהגות להתנגש ביניהן, בדרך כלל בקיבה (לא תענוג גדול), אז צריך עוד תרופות, ובדיקות די תכופות, ולא מעט שעות במרפאות, ויותר מדי בתי חולים, ומה שיוצא מכל זה נכון לעכשיו הוא שהרגשת יותר בריא כשהיית יותר חולה, ועכשיו כשאתה הרבה יותר בריא, אתה מרגיש הרבה יותר כמו אדם חולה.

אף פעם לא הייתה לך קופסת תרופות מחולקת לימים. מה שחשבת שיהיה סוף הפך להתחלה. לאט-לאט אתה מפנים שהשתלה היא לא תרופה, היא רק חלק מהטיפול. בגדול, החלפת מחלה במחלה - גם אם המחלה הזו עדיפה בהרבה.

ובכל זאת, מבחינה פילוסופית-רפואית אני חש על צווארי את נשימתו הקפואה של האבסורד. מספיק עיון קצר ברשימת הרגישויות, המחלות, הזיהומים, הגידולים והסיבוכים האורבים למושתל (ויש לא מעט מהם) כדי להבין מחדש את שכתב האח קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס": "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה או את תקוות הארץ המובטחת".

הו, כמה קלע אלבר למטרה. המשפט הזה הוא עבורי מראה: גם אני חש עצמי זר, בטח מבחינה פילוסופית. לא רק שניטלו מעולמי האשליות והמאורות ואיתן תקוות הארץ המובטחת (אגב רשימת הדברים שיכולים להסתבך); ויותר מכך - נכון להיום אני חש במין גלות, הוגליתי מהנראטיב של עצמי ואני צריך להרכיב אותו מחדש תוך כדי שהוא משתנה. כל-כך הרבה שנים התרגלתי לחשוב על עצמי כעל אחד עם בעיית כליה שמתישהו בעתיד הרחוק יזדקק להשתלה. זה (חלק לא קטן מ)מה שהייתי. פתאום מועמד להשתלה. פתאום מאושפז. פתאום מושתל טרי. עוד מעט גם הטריק הזה ישחוק את עצמו ומה אז? מה מחר? מי אני?

הוצאתי כל-כך הרבה אנרגיה כדי להגיע עד הנה, ועכשיו אני פה ואין לי כוח. רוקנתי את המזווה, כיליתי את מחסני החירום. מי חשב שזה יהיה כל-כך קשה, מי קלט שזה לא נגמר. צריך לדמיין את סיזיפוס מאושר, כותב קאמי, וגם כאן הוא קולע: אני סיזיפוס. לא סלע אני סוחב, כי אם כליה, אבל אני מאושר. רק תנו לי להמשיך ולהעפיל בהר.

ג.

אבל עם כל הכבוד לפילוסופיה המערבית, מבחינתי כל מה שקרה וקורה לי הוא חלק מפולחן שיווה, האל שאני כל-כך אוהב עד שלא אכפת לי שאני אתיאיסט. אל ההרס והריקוד, אל הזמן והרוקנרול, הלוחם והפרוש, מגן האמת, שוכן ההימלאיה, ההוא שמריח כמו עז.

כל מה שמתחיל נגמר. הסוף מוטבע בהתחלה. כמו הזקן בתוך הילד, המוות בתוך הלידה, הכול ביחד ואין להפריד, האש חייבת לבעור עד שתכלה. עוד לא ראיתם אש שאיכלה חצי עץ ואמרה די, שבעתי, אכבה את עצמי. היא תבער כי זה מה שאש עושה, מחסלת את עצמה. בלי למה ובלי אולי, בלי עלות ובלי תועלת, והכול מתוך התמסרות טוטאלית. להיות בפנים, עד הסוף. זה נורא משחרר. אני אוהב את מה שקרה לי ואת מה שקורה לי ואת מה שיקרה. אני מסתכל על עצמי מבחוץ כמו שמסתכלים על מדורה ומרגיש את שיווה.

על ההרס. את הכול, מתברר, נורא קל להרוס. כל הזמן אומרים לך שמספיק שלא תיקח תרופות יום אחד - אחד! - וכל הכליה תרד לאבדון. אני מת על זה (במיוחד אני אוהב את ההנחיות מה עושים אם שכחת לקחת כדור. זה נורא מזכיר לי את הקטע של הדתיים ששוכחים תפילה). יש משהו מאוד קוסם בקונספט של החיים כמסע הרס בלתי פוסק. כמי שיש לו מידה מסוימת של הרס עצמי - אמנם לא קורט קוביין, אבל גם לא חני נחמיאס - אני פשוט מת על העובדה שאני יכול להרוס את הכול בקלי קלות, ובכל זאת בוחר שלא.