למה צחק השופט רוזן?

1. נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, עשה בשבוע שעבר מהלך חסר תקדים כשבחר להביע צער פומבי על כך ששופטים בדימוס מבקרים פסקי דין שנותנים חבריהם המכהנים כשופטים. "מעניין אותי מה היו הם אומרים אילו עדיין כיהנו כשופטים, ואחרים - שופטים בדימוס - היו מתבטאים בצורה דומה", עקץ גרוניס, כשהוא כורך את ביקורת השופטים בדימוס לניסיונות התקשורתיים להשפיע על בתי המשפט.

במונחים של הברנז'ה השיפוטית זו הייתה סטירת לחי פומבית. ככלל, שופטים לא מתנצחים זה עם זה בפומבי. הם יכולים לעקוץ זה את השקפתו המשפטית של זה בפסקי דין, לשמחת הקוראים; הם יכולים לומר דברים קשים בלשכה, או במקרי קיצון, בישיבת שופטים. אך הם לא מכבסים את הכביסה בחוץ, ובעיקר לא על במה מול אולם מלא בכלי תקשורת.

אז שנשיא בית המשפט העליון יתקוף כך שופטים בדימוס? במיוחד שלמתקפה הזו יש פנים ושמות ידועים ומכובדים? הרי רובנו יודעים מי היו השופטים בדימוס שאך לפני שבועיים השיאו עצות וביקרו מזוויות שונות את פסק דינו של השופט המחוזי דוד רוזן בפרשת הולילנד. שמות כמו אמנון סטרשנוב, דן ארבל, שלי טימן, חיותה כוחן, ברכה אופיר-תום ועוד. חבורה של שופטים בדימוס שהם מנכבדי העדה.

מצד גרוניס, זאת לא הייתה פליטת-פה, גם לא אלתור ולא היסחפות של רגע. זה היה נאום כתוב מראש. מתוכנן. שקול. גרוניס הוא איש מחושב מאוד, אנליטי. הוא נדחף למתקפה הזו על-ידי מציאות בלתי אפשרית מנקודת מבטו של מי שעומד בראש מערכת המשפט.

בשנים האחרונות השופטים בדימוס הפכו לגורם חדש ומשמעותי בזירה הציבורית. פעם שופט שפרש היה מתפוגג מהציבוריות. הכלל הקדוש, שלפיו שופט אומר וכותב את מה שיש לו בפסק הדין, היה כלל-ברזל שהכתיב את ההמשך - כששופט פורש ומפסיק לכתוב פסקי דין, הוא גם מפסיק לדבר.

היוצאים מהכלל היו נדירים. שופטים עליונים התראיינו פעם בכמה שנים, בדרך-כלל על-פי בקשת נשיא בית המשפט העליון או בתיאום עימו, כדי להגן על המערכת בעת עימותים מול המערכת הפוליטית.

תיק הולילנד כקו פרשת המים

אבל בשנים האחרונות שופטים פורשים גילו שיש להם שוק לא רק כמגשרים, בוררים וכמרצים, אלא גם כפרשנים לענייני מערכת המשפט. מדובר בשכבה מובחנת של שופטים: רובם ככולם מחוזיים בדימוס, בעיקר בוגרי המחוזי תל-אביב. שופטים שהתרגלו במשך שנים כי אולם שלם עמוס תקשורת ממתין למוצא פיהם בהולם-לב, וגילו שהפנסיה לא אומרת שהם צריכים לוותר על זה. להיפך.

עכשיו הם יכולים להתחיל לדבר בפה מלא ישירות לאומה, בלי הפילטר המתסכל של התקשורת, שלא תמיד שיתפה פעולה לשביעות-רצונם. וככה, בניגוד לנוהג בן השנים שלפיו שופט לא מתראיין, צמחה פה קבוצה חדשה של פרשנים טלוויזיוניים לענייני משפט - השופטים בדימוס.

התהליך הזה היה הדרגתי. בתחילה, שופטים בדימוס נצמדו לפירוש החוק ולתקדימים הנהוגים. כמעט כל שאלה ספציפית נהדפה בהתנצלות, שהם אינם מכירים את פרטי התיק ולא שמעו את העדים. אבל במשך הזמן, כשהתברר שהשמיים לא נופלים, ושנשיא בית המשפט העליון לא קורא אותם לסדר - הסכר נפרץ.

וככה אפשר היום לראות ולשמוע שופטים בדימוס משחזרים תיקים שנדונו בפניהם ומחלקים ציונים לעדים ("חכם ומניפולטיבי בצורה בלתי רגילה", הגדיר בכתבת טלוויזיה השופט בדימוס מנחם נאמן נאשם שנדון בפניו); מייעצים לשופטים מכהנים מהו העונש הראוי ("אני דווקא הייתי מחמיר בעונשו", העיר השופט בדימוס שלי טימן להרכב שופטי העליון בערעור של משה קצב); מעבירים ביקורת על פסקי דין טריים ("קשה לי עם ההרשעה, אני חושב שראוי היה להשתמש בביטויים קצת יותר מינוריים", אמר השופט בדימוס ומנהל בתי המשפט דן ארבל על פסק דין הולילנד); מבקרים וגם משבחים.

במובן זה, תיק הולילנד הוא קו פרשת המים. קודם כול בגלל הכמות: מדובר באוסף של הסתייגויות (ומעט שבחים) של שופטים בדימוס מהחלטותיו ומפסק דינו של השופט רוזן. כמות שיוצרת בלבול.

שופטים בדימוס, גם אם הם "לשעבר", נתפסים בציבור כחלק מהמערכת השיפוטית. אם שופט אחד מרשיע את אולמרט, אבל 5 שופטים טוענים שההרשעה וסגנונה בעייתיים, או שכדי להגיע לחקר האמת היה צריך לדחות את ההרשעה ולהעיד קודם את שולה זקן - מה אמור לחשוב הציבור? שהשופט שהרשיע לא מבין מהחיים שלו? או שהשופטים שמתנגדים טועים?

ואולי יש ביניהם חברים של אולמרט, כמו שרומז טוקבק אנונימי נוטף שנאה? ואולי בעצם הרוב קובע? והאם ייתכן שכל העניין הזה של החוק הוא בעצם "פוקס" גמור - ואתה זכאי או אשם לפי השופט שבמקרה נפלת עליו?

חסר שפוליטיקאים יסמנו את הקו האדום

תהיה המסקנה אשר תהיה - כל הדבר הזה ממש לא תורם לאמון הציבור במערכת המשפטית, שלא לדבר על הנזק שנגרם מהקטטות הפומביות שנוצרות בתגובה.

"את עושה עוול נורא", הגיב סנגורו של אולמרט, עו"ד דן שיינמן, לדברי השופטת בדימוס ברכה אופיר-תום, שתקפה את זיכוי אולמרט בפרשת טלנסקי. "הייתי מצפה משופטת לשעבר שתכבד קצת החלטה של 3 שופטים שישבו ודנו בתיק".

דוגמה נוספת היא תגובתו של עו"ד רוני בר-און על ההערות של השופטת בדימוס חיותה כוחן לקראת הכרעת הדין של חברו הקרוב אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות: "השופטת בדימוס חצתה קו אדום והמיטה קלון על עצמה ועל מערכת המשפט. מכיוון שהיא באה כשופטת בדימוס ולא כפרשנית וכאזרחית מהשורה... היא לא יכולה... לומר לציבור מה דעתה על ההתרחשות כשכרגע בית המשפט המחוזי מתדיין על גזר הדין, והיא מהצד יושבת ונותנת להם עצות".

בר-און, צריך לומר, מבטא פה את עמדתה הרשמית והמקובלת של מערכת המשפט, אבל רק זה מה שחסר לגרוניס, שהפוליטיקאים יהיו אלה שיצטרכו לסמן לשופטים שלו את הקו האדום. וכך הוא הפשיל שרוולים וניסה לעשות סדר בעצמו.

לא בטוח שזה לא מאוחר מדי: הופעתו שומטת הלסתות של השופט דוד רוזן בפאנל בכנס לשכת עורכי הדין באילת בשבוע שעבר (ד') הייתה כנראה רמז לכך שהתהליך הוא כמעט בלתי הפיך.

יושב שופט מכהן שכתב פסק דין בהליך שעוד לא הסתיים, ושיכול עוד לחזור אליו, וחולק עם הציבור את תחושתו הטובה לגבי פסק הדין שכתב, את תגובתו לביקורת המוטחת בו, ומסביר מדוע צדק בהחלטות שקיבל באולם. בין לבין הוא, רוזן, מאפיין את עצמו כשופט, להבדיל משופטים אחרים, ומודה שהוא מרבה מדי לדבר.

אז מצד אחד, אפשר להבין את הצורך של השופט רוזן להגן על עצמו פומבית אחרי שהותקף ציבורית על-ידי קולגות במשך שבועיים, כשהמערכת לוקחת לה את הזמן ולא יוצאת להגנתו. אך מצד שני, יושב לו הצופה הנבוך מול הטלוויזיה ורואה את השופט רוזן מודה בצחוק גדול שהוא נהנה מהעבודה.

"מה הוא צוחק?" שואל את עצמו הצופה. ממה הוא נהנה כל-כך? זה לא פסק הדין שלו ששלח אנשים לשנים ארוכות בכלא? שקבע שראש ממשלה לשעבר הוא בוגד? הרי מספרים לנו במשך שנים ששופטים לא ישנים בלילות בגלל שהם נאלצים לשלול את חירותו של אדם? אז מה, הם לא ישנים בגלל שהם מתפקעים מצחוק?

הצעת חוק "סוכני חוץ": ומה עם הכסף של שלדון?

2. חברי הכנסת איילת שקד, רוברט אילטוב ויריב לוין הגישו הצעת חוק חדשה, שאמורה להכפיף לפיקוח ולשלול הטבות מישראלים - אנשים פרטיים ותאגידים - הזוכים למימון מ"ישויות מדיניות זרות". מי שנתמך על-ידי ישות כזו, ומקדם את האינטרסים שלה, יצטרך להגיש דוחות שוטפים למדינת ישראל, ולציין בראש כל מסמך שהוא מוציא, כולל התכתבות אינטרנטית, כי הוא משמש כסוכן חוץ של הישות המדינית הזרה. מדינת ישראל תפרסם רשימה פומבית של סוכני החוץ לטובת הציבור.

הרעיון הוא - בדומה להצעת חוק קודמת שקיבלה אישור בממשלה לפני פחות מחצי שנה אבל נתקעה בגלל וטו של היועץ המשפטי לממשלה - לפגוע בפעילותם של ארגוני זכויות האדם המבקרים את פעילות צה"ל מול הפלסטינים. חברי הכנסת מסבירים כי הארגונים הללו מייצגים את האינטרסים של מי שאינו אזרח ישראלי, ולכן יש לסמנם ככאלה, כדי שלכולם יהיה ברור מה עומד לפניהם.

למה לשוב ולהגיש הצעת חוק נוספת אם קודמתה, שהייתה אפילו מצומצמת יותר (היא קבעה 5 מקרים ספציפיים של עמותות שייפגעו, להבדיל מהחדשה שמאיימת על כל מי שמקבל כסף מגוף זר, כולל אנשים פרטיים) כבר נפסלה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה כלא חוקתית? הרי ברור שאין שום סיכוי שהצעת החוק הזו תעבור את בג"ץ. מי בדיוק יקבע מתי גורם ישראלי "משרת בעיקר אינטרס של מי שאינם אזרחי ישראל ותושביה"?

עמותות השמאל סבורות כי סיום הכיבוש הוא אינטרס ישראלי ראשון במעלה. אז עכשיו הן יצטרכו חותמת מאיילת שקד ומיריב לוין? ומה לגבי המיליארדר שלדון אדלסון המממן עיתון כדי להפיץ את האידאולוגיה שבה הוא מאמין?

אמנם הצעת החוק קובעת במפורש כי האיסור על קבלת מימון זר לא יחול על בתי-חולים ואוניברסיטאות; אבל מה עם עיתונים? האם הכסף של אדלסון נופל בקטגוריה האסורה של כסף לא ישראלי המשרת אינטרס של אדם לא ישראלי, שמא האינטרס הלא ישראלי שלו יוכר על-ידי המדינה כאינטרס שגם ישראלים רשאים לאמץ אותו?

ובואו נניח, לצורך הדיון התיאורטי, שפוליטיקאי ישראלי מקבל מעטפת מזומנים שופעת מתורם זר. אז הוא הופך, נוסף למקבל שוחד, עבריין ובוגד לפי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, גם לסוכן חוץ? רבותיי חברי הכנסת, האם זו גזירה שהכנסת יכולה לעמוד בה?

כל הבעיות האלה לא מעידות על רשלנות בניסוח הצעת החוק. ההצעה לא מגובשת פשוט מפני שחברי הכנסת שקד-את-אילטוב-את לוין לא חושבים באמת שיש טעם להשקיע בה. גם הם יודעים שהיא מעורפלת, קיצונית ובלתי ניתנת לאכיפה במדינה דמוקרטית.

אבל זה לא משנה להם, כי המטרה היא כנראה לא להעביר חוק, אלא להשתמש בהליכי החקיקה כדי לטרטר קצת את גופי ועמותות השמאל, להלחיץ אותם, להתסיס סביבם את דעת הקהל, ועל הדרך לשמח את הימין הקיצוני.

ואם ככה, אז הכותרת "הצעת חוק סוכני חוץ" מחטיאה את המטרה. למה להיות מעורפלים עם מושג "סוכני החוץ", אם אפשר לדבר ברור? "הצעת חוק בוגדים מסריחים", תעשה את העבודה הרבה יותר טוב.

einat@einatziv.net