ביבי והטעויות

אין ח"כ שלא הפך ביממה אחרונה בראשו כמה פעמים בניסיון להבין מה בנימין נתניהו באמת חושב, האם הוא משקר, למי הוא ישלשל את הפתק מאחורי הפרגוד, ולמי יהיה נכון להצביע בהפוך על הפוך.

זה המפתח להבנת דפוסי ההצבעה המסתמנים בעוד כשבועיים בבחירות לנשיאות. אם מישהו חושב שהנשיאות בכיס של אחד המועמדים, שיחשוב שוב. החשדנות, אי האמינות וההבטחות הסותרות שעוד יתבררו בקלפי כשקרים, לא מאפשרות להעריך אפילו בגסות מי יהיה האזרח מספר אחת.

כהרגלו של נתניהו, עד שהוא מחליט יוצאת הנשמה. כמו תמיד הוא יוצר בעיה, מתפלש בה, מתלכלך עד צוואר, וגם נכשל בפתרונה. במערכת הפוליטית מתלבטים איך לפרש את החיבוק שהעניק לריבלין. האם בתמיכתו רצה לגרוע קולות ממועמד הליכוד או שלפתע התאהב ברובי והבין שהסיכויים שריבלין, הימני הקיצוני שלא מסוגל לומר "שתי מדינות לשני עמים" ימליץ להרכיב את הממשלה על מועמד שתומך בחלוקת הארץ, נמוכים. ריבלין אוהב יותר את ארץ ישראל מאשר שונא את נתניהו.

הכרזת התמיכה של יו"ר הליכוד בשנוא נפשו פתחה מחדש את השוק בעיקר בקרב החרדים. עד אתמול הם ידעו ש"רק לא רובי" ומהסיבה הזו חלקם שקל לתמוך בו. מרגע שהצהיר רה"מ כי רובי הוא המועמד המועדף עליו, החלו חישובי המסלול מחדש. יותר משמעניינת אותם זהות הנשיא הבא, הם להוטים להוציא לנתניהו את העיניים. הם רק צריכים קודם להבין אם נתניהו הוא האויב הישן של רובי, או החבר החדש של ריבלין.

כרגע נהנה ריבלין בש"ס מתמיכתו של אלי ישי, שיצביע ההיפך ממה שהוא חושב שהמפלגה שבראשה עמד פעם תצביע, ואולי עוד קול או שניים. מרבית חברי הסיעה החרדית יתקשו לתמוך במועמד אשכנזי, והקולות יתחלקו בין פואד לדליה איציק. פואד מקבל קרדיט על שלא תמך בגיוס חרדים. את הפרחים הוא צריך לשלוח ללפיד. זה לא היה פקטור בהצבעת ש"ס אלמלא יו"ר יש עתיד הצהיר "רק לא פואד" בגלל אי הצבעתו על השוויון בנטל. מתברר שבבחירות האלה לנשיאות הן לא בחירות בעד, אלא בחירות נגד. השאלה היא לא את מי אני רוצה לראות במשכן הנשיא אלא למי אני רוצה למרר את החיים הפוליטיים.

לש"ס יש נטייה ישנה להצביע למי שמסתמן כמנצח. התמונה עדיין מטושטשת אבל הבאז החיובי שהצליחה לייצר דליה איציק, צפוי להעניק לה לפחות חמש אצבעות בסיעה החרדית. ביהדות התורה ריבלין סופג מכה. ככל שנתניהו לחם יותר ברובי, כך עלה משקלו על המאזניים, למרות תמיכתו בחוק הגיוס. העיקר להעניש את נתניהו. מרגע שריבלין כבר לא מעצבן את רה"מ, הכל התהפך לטובת פואד. חברי הסיעות החרדיות יקבלו ככל הנראה חופש הצבעה. רק אלוהים יידע מה שמו בקלפי.

שאלת המפתח היא מי יעלה לסיבוב השני. ההנחה היא שריבלין יגיע לסיבוב נוסף היא כמעט ודאית, אבל הכל יכול לקרות. הסבירות היא שדליה או פואד יעפילו לסיבוב השני מול ריבלין. דליה בזכות תמיכתו של ליברמן, ופואד לנוכח התמיכה המוצהרת של העבודה.

ביניים: הכל אישי

בעשרה ביוני לא יתקיימו הבחירות לנשיאות. זה יהיה יום חגיגי של חיסול חשבונות בכנסת. פעם בשבע שנים ניתנת לח"כים הזדמנות לנקום ולהכות ביריבים מכה אלגנטית במסתרים מאחורי פרגוד. ומי יוותר על הרגעים המתוקים הקטנים האלה. אפשר להעריך בזהירות שהבחירות הבאות לנשיאות כבר לא יתקיימו בכנסת מאחורי מעטה חשאיות.

לפני שיחזרו לסיבוב השני, תתבצע הרמת מסך לרגע, שבה יגלו החכים את מי שהצליחו לחסל בסיבוב הראשון. זה יהיה הרגע שבו התככנות והתחמנות ירשמו שיאים. אם מישהו מצפה שוב למחווה אבירית שבה רובי יסיר מועמדות, זה לא יקרה הפעם ולא משנה מי יעמוד מולו.

הסיוט של ריבלין הוא הסיבוב השני, לא הראשון. בימים הקרובים ינסה ליברמן לשכנע את לפיד להעניק לאיציק תמיכה גדולה יותר כדי לחסל את ריבלין כבר על ההתחלה ולמנוע ממנו העפלה לגמר. הוא היה רוצה לראות מתגוששים בסיבוב השני את איציק ופואד. רק לא את ריבלין. מנגד, ללפיד, שהצהיר "רק לא פואד", יש אינטרס לחסל את סיכוייו של בן אליעזר לעלות לגמר אבל לא בטוח שהוא יודע לשחק את המשחק.

יש לו 19 אצבעות אבל אחרי שהבטיח חופש הצבעה יהיה לו קשה לכפות את דעתו. גם ככה מדובר בכנסת בעייתית, מפולגת, מסוכסכת בתוך הסיעות ולא אחידה. אי אפשר לבנות על הצבעה קבוצתית. אין חיילים, אין פלוגות ואין מפקדים. איש איש לנפשו. אם ליברמן ולפיד חושבים שהם בעלי הבית בסיעות שלהם, הם יגלו שהפרגוד בלתי ניתן לחדירה.

בהרכב הכנסת הנוכחי שום דבר לא מובטח. שאלת מיליון הדולר היא כיצד ינהגו שונאי ריבלין מהאגף הימני של הקואליציה. האם יצר הנקמנות יביא אותם אפילו לשים פתק לבן או להצביע לשכטמן? בליכוד מעריכים שלעשרה מהם יש פוטנציאל לא להצביע לריבלין, על אף שחלקם חתמו לו, ולחלק את קולותיהם בין פואד לאיציק.

בכל הסיפור המופרך הזה אי אפשר למצוא ח"כ אחד שבשיקולי ההצבעה שלו נמצאות גם תוכנותיו ומעלותיו של המועמד. זה בכלל לא על הפרק. הכל אישי, מונע משנאות, יצרים ונקמות.

כחלון עוקף את לפיד

בלי "אולפן שישי" ובלי ג'ל בשיער, כשהשבט הלבן מאחור, משה כחלון שועט קדימה. בסקר החודשי של מכון רפי סמית שנעשה עבור "גלובס" ממשיך כחלון לקבע מעמדו וגורף 14 מנדטים. מבחינה תודעתית, נראה שמפלגתו החדשה היא כבר עובדה מוגמרת.

זו לא גחמה חד פעמית. סקר אחר סקר זוכה כחלון למספר דו ספרתי של מנדטים, וזה עוד לפני שעשה משהו. מפלגתו של שר הרווחה לשעבר על פי הסקר היא השלישית בגודלה. הוא עובר את ליברמן (9), עוקף בסיבוב את לפיד (11) ובנט (13), ונושף בעורפה של העבודה (15). עצמו את העיניים. חשבו על בן גוריון, כצנלסון ורבין, ועכשיו פתחו וחזרו לכחלון. הוא מביא רק מנדט אחד פחות.

מפלגתו שעוד לא קמה מרסקת את יש עתיד ומזנבת מהעבודה, מש"ס (7), וגם שני מנדטים מהליכוד (23). ש"ס יורדת לראשונה למספר חד ספרתי מאז בחירות 92. במרצ (9) כנראה הבינו שכחלון הולך ימינה, ונעצרה הזליגה שהסתמנה בחודש הקודם.

כחלון נמצא בפיק גבוה שקשה להחזיק בו הרבה זמן. הוא צריך בחירות בהקדם, אבל האיום שלו לקפוץ לבריכה רק יצופף את שורות הקואליציה. היא לא תתפרק עד שלא יהיה לאחד ממרכיביה מענה חברתי. במילים אחרות, עד שלא ירדו מחירי הדיור הבחירות לא יראו באופק.

אם תוצאות הבחירות יהיו אלו שמנבא הסקר, אז הכנסת ה-20 תהיה מורכבת מפיצולי פיצולים. אם בכנסת הזו הקואליציה בלתי נשלטת, מה יהיה כשהכנסת הבאה תורכב מארבע או חמש מפלגות בינוניות.

מרוחקים

23% מהציבור, על פי הסקר, היו רוצים לראות את ריבלין כנשיא, והם מעריכים שהוא גם ייבחר. בעוד כעשרה ימים נדע אם האינטואיציה של הציבור נכונה או לא. לגבי שכטמן הציבור ריאלי. 19% תומכים בו, אבל רק אחוז אחד חושב שזה גם מה שיקרה. הציבור מכיר את נפש נבחריו. הוא לא סומך עליהם שיהיו מסוגלים לעשות מה שהוא רוצה בכלל. אם זה היה תלוי בציבור הקרב היה בין רובי לשכטמן. אם איציק תבחר זו תהיה הפתעה רבתי בציבור. בקרב הח"כים היא מועמדת ריאלית, בעיני הציבור פחות.

כשבודקים את תחושות הבטן לפי התפלגות מפלגתית, מתקבלת תמונה מעניינת אך לא ברור אם היא עולה בקנה אחד עם המציאות: דליה דורנר נתמכת חזק ע"י השמאל, שכטמן מקבל הכי הרבה תמיכה בעבודה (41%) וביש עתיד (%33) וריבלין יותר חזק בש"ס ובבית היהודי מבליכוד.

בעוד שכנסת תופסות הבחירות לנשיאות מקום בלעדי, בוחשים, רוקמים מזימות ותרחישים, ליותר משליש מהציבור בכלל לא אכפת מי יהיה הנשיא הבא. סקר סמית/גלובס מצביע על ריחוק של הציבור מהנושא מהנבחרים בפרט. 44% מהציבור ממש מיואש. הוא בכלל לא מנסה לנבא כיצד יצביעו מיצגיו.

אולי הוא רואה את היום שאחרי, שממנו הח"כים נוטים להתעלם. בכנסת לא מאמינים בקיומו של העולם אחרי ה-10 ביוני, אבל מאחורי הקלעים כבר מבשילים תהליכים הרי גורל ליציבות הקואליציה הרבה יותר מאשר מי יהיה הנשיא.

עד סוף מושב הקיץ, בעוד חודש וחצי, עלולים להתפוצץ כמה מוקשים. ממשלת האחדות בעזה שצפויה לקום בימים בקרובים תגלה לנתניהו שיש פרטנר. הלחצים לחזרה לשולחן המו"מ יתחדשו והעיניים יופנו ללבני ולפיד. הברירות יהיו שתיים: ויתורים קשים לליכוד ולבנט או שלבני תאיים בחבירה לעבודה ובפירוק קואליציית נתניהו. נפיץ לא פחות הוא חוק הגיור. לפי שעה אין סביבו הסכמות, אלא ההיפך, איומי פרישה של בנט. תפוח אדמה לוהט לא פחות הוא תקציב הביטחון. בקרוב מאוד נתניהו יתערב במחלוקת בין בוגי ללפיד, אחרת גם זה יגמר לא טוב. יעלון מרים את הדיון לטונים גבוהים, אבל לפיד לא מתכוון לוותר ומחזיק את כולם במקום הרגיש. אותה סוגיה תעלה מחדש סביב התקציב.

ולקינוח ממתין לנתניהו גם חוק הלאום שעד כה רק דיבר עליו אך לא פעל לקדמו. אם הצעת החוק הממשלתית לא תקודם, ממתין לו כבר המוקש שהניח אלקין כשהגיש לפני כמה שבועות הצעת חוק פרטית זהה. בינתיים אלקין ממתין אבל בסוף גם סבלנותו תפקע.

כל אחד מארבעת הנושאים הוא קפיץ שיכול להשתחרר כל רגע. כרגע השיח הוא מתחת לשולחן אבל ב-11 ביוני הכל יכול להתחיל להתפוצץ. בזמן שכולם מרוכזים במרוץ לנשיאות, אלקין, בנט, לבני ולפיד כבר מהדקים את חגורות הנפץ. כרגיל בכנסת מרוכזים באיש, ולא באישיו.