יורדת מהבמה: פרידה מהשחקנית זוכת פרס ישראל חנה מרון

"בא הזמן, הנה כך, זה הסוף

הנה כך, פונדקית

מה עושים כאשר הוא מגיע?

מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית

עם הסוף המחכה ללא ניע"

כך כתב נתן אלתרמן, גדול המשוררים של העת העברית החדשה, ב"שיר הפונדקית" - התפקיד שחיבר במיוחד לחנה מרון במחזה "פונדק הרוחות". את הסוף הזה לא מיהרה מירון לפגוש. השחקנית הנפלאה, כלת פרס ישראל לתיאטרון, הלכה לעולמה ביום שישי האחרון בשיבה טובה, בגיל 90, אחרי קריירה ארוכה ומפוארת.

מירון הייתה פעילה ושיחקה כל עוד כוחותיה עמדו לה. בתפקידה האחרון על הבמה, ב"אורזי המזוודות" מאת חנוך לוין בשנת 2011, שיחקה דמות קשישה אילמת, החוצה את הבמה נושאת מזוודה, מדי פעם. תזכורת שקטה לזיקנה האורבת, לזמן החולף, לחרדה.

נדמה שאין קלישאה שחוקה יותר מ"הגברת הראשונה" - זמינה ומזנקת לשימוש כל כותב ומספיד, כאשר הולכת לעולמה שחקנית גדולה. אבל חנה מרון הייתה גם מאחרוני הנפילים, אישה בת 90, ששיחקה על בימות ומסכים מגיל ארבע ועד אחרית ימיה. המשחק היה חלק ממנה כפי שהיא הייתה חלק מדור השחקנים הענקים, שבנו את התיאטרון הישראלי, הגדירו אותו והפכו אותו לנכס צאן ברזל בתרבות העברית הצעירה של המדינה-בדרך. מאלה שיצקו בתרבות שלנו את הרפליקות הבלתי נשכחות - מ"שיר הפונדקית" ועד ה"פ-ת-ו-ח" שלה מ"קרובים קרובים".

מרון הייתה הוכחה חיה לאמרה שלפיה אין תפקידים קטנים. בתפקידיה הראשונים הייתה "פצפונת" ב"פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר וילדונת המופיעה לרגע בסרטו של פריץ לאנג "M", מאושיות הקולנוע בראשית דרכו. הוריה, שהיו בין הראשונים לזהות את הסכנה הנאצית, עלו לארץ כשהייתה בת 10, וחנה, הילדה השחקנית, המשיכה לשחק ב"האוהל" ונקלטה בין צעירי "תיאטרון הבימה", שבו מלכה אז הגברת הראשונה של כל הזמנים - חנה רובינא.

ממקימי הקאמרי

מרון התגייסה לבריגדה היהודית ושיחקה בתיאטרון הבריגדה בפני חיילים במלחמת העולם השנייה, יחד עם יוסי ידין, שלימים היה בעלה הראשון. בשובה לארץ הייתה ממקימי תיאטרון הקאמרי, שם, במשך 35 שנה, עשתה את מרבית תפקידיה הגדולים.

היא הייתה אלייזה דוליטל ב"פיגמליון" ומיקה ב"הוא הלך בשדות", המחזה של דור תש"ח. היא שיחקה במחזות שייקספיר ומילר, לוין וסובול.

ב-1970, בעת טיסה ללונדון לאודישן לתפקיד ב"כנר על הגג", בהזמנתו של חיים טופול, נפצעה מירון במתקפת מחבלים על מטוס אל-על שבו שהתה, והיא איבדה את רגלה השמאלית. אך הפציעה לא מנעה ממנה להמשיך להופיע, ולאחר שיקומה הפליאה את כל החוששים כשעלתה שוב על הבמה.

בשנות ה-80, שוב התגייסה מירון להקמת תיאטרון חדש בישראל, והייתה בין מייסדי אנסמבל תיאטרון הרצליה, שנסגר בשל קשיי תקציב בשנה שעברה.

היא נישאה בשנית לאדריכל יצחק ישר, התגרשה שוב ונישאה לאדריכל יעקב רכטר, עמו נולדו לה שלושת ילדיה, השחקנית דפנה רכטר, חוקרת הפילוסופיה עופרה רכטר והאדריכל אמנון רכטר.

הלווייתה של מרון התקיימה היום אחר-הצהריים (18:00), בבית הקברות האזרחי בקיבוץ שפיים.

"ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית

רק החליפה היא את הקליפה הגופית

אך הייתה זו קליפה שהספיקה

לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות

ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק

ואת זה היא בקושי הפסיקה".

(נתן אלתרמן, פונדק הרוחות")

 חנה מרון / צילום: תמר מצפי