שכר הדירה מציל את בנק ישראל

כלכלני בנק ישראל חישבו ומצאו שלא כל כך נורא פה. שהיכולת להשיג דיור ב-2012 לא פחתה בהשוואה ל-2004.

או שאולי צריך להסתכל על זה ככה: כלכלני בנק ישראל חישבו ומצאו שתמיד היה נורא פה. שהיכולת להשיג דירה הייתה תלויה גם ב-2004 וגם ב-2012 בהון של אבא ואמא (וסבא וסבתא).

בנק ישראל בסה"כ הזכיר לנו השבוע שמצוקת הדיור (ואוזלת היד של הממשלה) תמיד כיכבו פה. במאי 1996, ערב הבחירות שהחזירו את הליכוד לשלטון, הציג המועמד בנימין נתניהו את הפתרון המקיף שלו למצוקת הדיור: "הפשרה מאסיבית של קרקע, הפחתה דרסטית של מיסוי חומרי בנייה וקרקע, וטיפול שורש בביורוקרטיה ובמינהל". נתניהו אמר אז כי "המצב לפיו צריך 8.2 שנות עבודה כדי לרכוש דירה ישונה בתקופה שלי, והדירה תהיה בהישג יד של כל זוג צעיר".

ומה קרה? 8.2 שנות עבודה ב-1996, 8.1 שנות עבודה ב-2004, או 10.8 שנות עבודה ב-2012 הם מספרים שנועדו בעיקר לחוקרים. בפועל, תכפילו את מספר השנים ב-4 (כי המשכורת צריכה לשמש לעוד כמה דברים), ותחשבו על ההון העצמי שצריך להביא, וזה יזכיר לכם שגם לפני 10 ו-20 שנה היו לנו סיבות מצוינות להתלונן על המחירים.

מה בכל זאת השתנה מאז? את ההבדל המשמעותי היחיד בין השנים 1996, 2004 ו-2012 מצאנו היום בהערת שוליים במחקר של בנק ישראל. במקום דירה "בהישג יד", נכתב שם, האקדמיה לעברית ממליצה לנקוט בביטוי חדש - "נשיגות". אז מי אמר שדברים לא זזים ולא מתקבלות החלטות חדשות?

והאבסורד הגדול הוא שמי שמצילים פעם אחר פעם את בנק ישראל הם מחירי השכירות, שלמזלנו הרב הכי פחות מושפעים מריבית השפל של הבנק המרכזי (תשלום השכירות הוא נגזרת של משכורת השוכרים ולא של נדיבות הבנקים למשכנתאות).

העובדה שמחירי השכירות עלו בעשרות מונים פחות ממחירי המכירה גם שמרה על האינפלציה שלנו (מדד המחירים מושפע מהשינוי במחירי השכירות בלבד), וכעת היא מאפשרת לכלכלנים לנופף בכך שהיכולת לשכור דירה לא השתנתה ב-10 השנים האחרונות (בעוד "היכולת לרכוש דירה פחתה משמעותית").