בין מכות רצח בלילה לפרויקט דיור שמעורר אופטימיות

1. חוק וסדר

לפני כמה שבועות, בלילה שבין שישי לשבת (17-16 במאי), קצת לפני שלוש בבוקר, שמעתי מהרחוב שבו אני גר, בשכונת שפירא בדרום תל אביב, רעש של צעקות ושל בקבוקים נשברים. כשהסתכלתי החוצה ראיתי חמישה אריתראים מקיפים אריתראי אחד ומכים בו מכות רצח. התקשרתי למשטרה והפצרתי במוקדנית שתעשה משהו כדי להציל את הבחור. נתתי לה כתובת מדויקת וגם תיאור מדויק של התוקפים ושל הקורבן. המוקדנית אמרה שהיא שולחת ניידת.

בינתיים ההתעללות והמכות נמשכו, ואני חיכיתי לראות את בחורינו המצוינים מגיעים משלושה כיוונים, ועוצרים את הלינץ' לפני שכבר לא יהיה את מי להציל. תחנת לוינסקי נמצאת במרחק של 400 מטרים, כך שהנחתי שייקח להם חמש-שש דקות להגיע.

ב-3:10 התקשרתי שוב למשטרה ושאלתי מה קורה. הבחור המשיך לצרוח, החולצה שלו הייתה כבר קרועה לגמרי והחבטות שהטיחו בו האחרים נשמעו למרחקים. המוקדנית דיווחה לי שהניידת בשטח. אמרתי לה שאני רואה את השטח מהחלון וששום ניידת לא הגיעה עדיין, ואפשרתי לה לשמוע את הצרחות בטלפון. תשובתה: "השוטרים אמרו שהם הגיעו אבל אברר שוב".

אז חיכיתי. בסביבות 3:20 המכים גררו את הקורבן, שכבר בקושי עמד על הרגליים, לכיוון שדרות הר ציון, ולא יכולתי לראות אותם יותר. חיכיתי עוד עשר דקות ושום ניידת לא הגיעה. החלטתי ללכת לישון, ומכיוון שהנחתי שמתישהו המשטרה תגיע למקום. בהיעדר קשר עין, ועם כל הזמן שחלף, לא יכולתי כבר לסייע למלאכת האכיפה. כשהתעוררתי בבוקר והסתכלתי בטלפון, לא הייתה אף שיחה שלא נענתה מהמשטרה.

כשפניתי אל דוברות מחוז תל אביב של המשטרה בבקשה להסבר לגבי העדרותם של כחולי המדים מהזירה באותו לילה, קיבלתי את התגובה הבאה: "ככלל, מדובר בתא שטח המאופיין בשעות הלילה בהתגודדויות של קבוצות מסתננים, לעתים שיכורים, ואנו עדים באופן תדיר לקטטות ולאירועי אלימות ביניהם. לא בכדי, במהלך השנה האחרונה עובתה תחנת שרת ברחוב לוינסקי בשוטרים רבים, ומנקודת משטרה קטנה היא הפכה לתחנה הנותנת שירותי משטרה ומענה לרוב האירועים בשטח.

"מבדיקת האירוע עולה כי המודיע (הח"מ, להזכירכם) התקשר פעמיים למוקד המשטרתי לדווח על אירוע קטטה, פעמיים שוגרה ניידת אך לא איתרה את האירוע. ניידת שעבדה במקביל איתרה אירוע דומה במאפייניו וקרוב מאוד גיאוגרפית לאירוע המדווח, וההתגודדות פוזרה".

למרות בקשות חוזרות ונשנות, התעלמה דוברת המחוז, אורית פלדמן, משתי השאלות הקונקרטיות שהפניתי אליה: הראשונה, כיצד קורה ששתי הניידות שלכאורה נשלחו לאירוע לא הצליחו לאתר אותו אף שקיבלו כתובת מדויקת? השנייה, האם יינקטו צעדים כלשהם נגד שוטרי הסיור שדיווחו למוקד שהם בשטח, בעוד שלמעשה הם כלל לא הגיעו אליו?

2. יוזמה מקומית

שפי פז, פעילה חברתית בת 61 משכונת שפירא, לא הופתעה מהסיפור. בחודשים האחרונים, יחד עם ארבע נשים אחרות מדרום תל אביב - איילה סינואני (57), סוזי כהן (40), מזל אשכנזי (55) ודבי יוגב-יששכר (40) - היא מסיירת בלילות באזור שסביב מתחם התחנה המרכזית ומנסה לגרום למשטרה לעשות את תפקידה.

"הסיורים התחילו כמשהו ספונטני אחרי שהתושבים פה נפגשו עם השר לביטחון פנים אהרונוביץ', ששלח לכאן תגבורת של שוטרים", מספרת פז. "בהתחלה רצינו לראות איך המשטרה עובדת, ומאוחר יותר זה עבר לפיקוח עליהם, כי גילינו שכשאנחנו לא בשטח, הם עושים פחות. כשלא מפקחים עליהם, יש להם נטייה להיכנס לשאננות".

עם זאת, אומרת פז, "גם אם המשטרה הייתה ארגון יעיל במיוחד - ובכלל לא בטוח שזה המצב- אין לה כוח האדם לטפל בכל האירועים פה, ויש להם בחירות שלא תמיד אנחנו יודעים אם הן נובעות מחוסר חשק ומעצלות או מעניין אחר. יש מקרים שהם לא מדברים אמת, אבל לעתים קרובות יותר אני רואה שם מצב שבו יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל".

- למה הכוונה?

"לפעמים בסיורים אנחנו רואות אירוע כזה או אחר בעיניים ומדווחות עליו, ואחרי כמה דקות המשטרה אומרת לנו שהאירוע טופל בעוד שאנחנו ממש שם ורואים שהם בכלל לא הגיעו. הם אומרים לנו, 'סגרנו את החמארה', ואנחנו אומרים להם, 'חבר'ה, אנחנו פה והחמארה פתוחה!'. אל תבין אותי לא נכון, יש פה אנשים עם כוונות טובות, אבל משהו שם לא דופק טוב".

למרות הביקורת שלה על המשטרה, פז סבורה שהבעיה הקשה יותר היא היחס הסלחני של בתי המשפט כלפי נתינים זרים שמעורבים בפשיעה. "אם המשטרה יודעת שבית המשפט משחרר במהירות מסתננים שמעורבים בקטטות ובשוד טלפונים ובגניבות אופניים ולא עושה איתם שום דבר, אז גם היא לא טורחת לטפל בתופעות הללו, וברור שזה משגע אותנו", היא אומרת בתסכול.

בין המאבקים ארוכי הטווח, המתמשכים והמתסכלים שפז מעורבת בהם בניסיון לשמור על איכות החיים בשכונות דרום העיר, היא מצליחה מדי פעם לזכות בהישגים. אלה הם אמנם הצלחות טקטיות ולא אסטרטגיות, אולם התושבים שואבים מהן עידוד. דוגמה למאבק מוצלח שכזה היה המאמץ של תושבי שכונת שפירא להשיב לגינת דה מודינה שבשכונה את צביונה המקורי.

זה כמה שנים, מוקדם מאוד בבוקר שבת, נהגו להגיע לגינה מאות מבקשי מקלט אריתראים ולקיים בה טקסי אבלות לזכר בני ארצם שלא עמדו בתלאות המסע המפרך לישראל. הטקסים ההמוניים הפקיעו את המרחב הציבורי מילדי השכונה, הפריעו את מנוחת השכנים בבוקר שבת, והביאו גם למטרדים נוספים כמו גברים רבים שהשתינו ברחבי הגינה ובחצרות הסמוכות ולכלוך רב שהצטבר באזור. פז ופעילים אחרים ניסו להידבר עם מנהיגי הקהילה האריתראית כדי להגיע לפתרון הסוגיה, אולם נכשלו בכך.

הפתרון שהם הגו, ולאחר מכן הוציאו אל הפועל היה ארגון פיקניקים של תושבי השכונה בבוקרי שבת כדי להעביר מסר שלפיו הגינה נועדה לפעילות של משפחות ושל ילדים - בני כל הלאומים - ולא לאירועים אחרים. לפני כחודש וחצי, כשמשתתפי הפיקניק הראשון התמקמו בגינה בשבע בבוקר, נראו האריתראים מופתעים, וכך היה גם בשבוע לאחר מכן ובשבוע שאחריו. אחרי כמה שבועות המסר נקלט, וטקסי האבלות של בני הקהילה האריתראית עברו לאתרים אחרים. בשבועות האחרונים מנסים פעילים בשכונות דרום העיר לשכפל את המודל לגינות בקריית שלום ובשכונת התקווה.

3. אופטימיות זהירה

ממש מול גינת דה מודינה אוכלס בתחילת מאי פרויקט הדיור בר ההשגה הראשון שבנתה עיריית תל אביב בעיר. יש בו 69 דירות בסך-הכול, 45 מהן להשכרה במחירים סבירים מאוד (2,900 שקלים לחודש לדירת 70 מטרים רבועים, למשל). המתחם בנוי היטב, וגם מעוצב לעילא (בעיניי, לפחות).

העירייה, כמו גם תושבי שכונת שפירא הוותיקים (שבתחילה התנגדו לפרויקט), מקווים כעת שאכלוס המתחם יעלה את השכונה לדרך חדשה. האוכלוסייה שהחלה להתמקם בדירות מגוונת: יש בה תושבים ותיקים של שכונות הדרום, צעירים שהגיעו לאזור ממרכז העיר ומצפונה, חילונים ודתיים.

מסיור במתחם ביום שישי לפני כשבועיים ניתן היה להתרשם שמיקומו באזור בהחלט עשוי להוות נקודת מפנה באווירה באזור. "היו לנו חששות לפני שהגענו הנה, כי אני צריכה להסתובב פה עם ילדה קטנה ולהרגיש בטוחה", אומרת שיר פיירמן-אביב, שעברה לשכונה עם בן זוגה מיקי לפני שבועיים. "במקור אני מיד אליהו, אבל את האזור הזה בעיר ממש לא הכרתי. פה זה הארד-קור, ויש פה יותר לכלוך, אבל אני חייבת לומר שבינתיים אנחנו ממש מרוצים ממה שאנחנו רואים. האוכלוסייה בפרויקט מגוונת ומעניינת, ויש לי תחושה שאפשר יהיה לבנות כאן חיי קהילה נחמדים מאוד. אני לא רואה פתרון מהיר לבעיות הרציניות שכל האזור הזה סובל מהן, אבל נראה לי שהפרויקט הזה הוא צעד בדרך הנכונה".

גם יוספה קמחי, אמא לתאומות לוסי ועלמה, נשמעת אופטימית מאוד בינתיים. "השכונה הצטיירה לי כבעייתית מאוד, ועדיין לא יצא לי להסתובב פה בערב, אבל נראה לי שלא תהיה לי בעיה עם זה. רק לפני כמה ימים הייתי עם הבנות בגינה, ובחור סודני עם תאומים משלו עזר לאחת הבנות שלי למצוא נדנדה פנויה. כולנו אנשים וכולם רוצים לחיות, ואני חושבת שהפרויקט הזה הוא מהלך מדהים ושבסופו של דבר הוא ישרת את כל הצדדים. ממש לא אכפת לי אם המוטיבציה של העירייה ושל קבלנים היא להעלות את ערך הנדל"ן באזור. אני חיה כאן בדירה שאני משלמת עליה מחיר שפוי ושהסטנדרטים שלה גבוהים יותר מאלה שאפשר למצוא כמעט בכל מקום אחר בתל אביב".