להרגיש בבית: הארגון שמחבר בין תיירים לתושבי המקום

ההתחלה הייתה בניו יורק, בתקופת טרום-ג'וליאני, בימים שבהם סבלה העיר מדימוי של מקום מסוכן ויקר, קר ומנוכר. לין ברוקס, אמריקאית יהודייה שהלכה לעולמה ב-2013, בגיל 83, החליטה לעשות משהו בנדון. מאבק לשינוי היה טבע שני בשבילה: ברוקס הייתה אקטיביסטית ולוחמת למען זכויות אזרח, זכויות נשים וצדק חברתי, וב-1992 יסדה את "מסבירי הפנים של התפוח הגדול" (Big Apple Greeter) מתוך אהבה כנה לעיר הולדתה. המודעות שפנו למתנדבים קראו להם להראות לעולם את האופי האמיתי של ניו יורק ושל תושביה.

והם נענו לקריאה. כל אחד מהגריטר'ז המתנדבים הציג לתיירים את ניו יורק בעיניים האוהבות שלו, וסייר עם תיירים ברובעים ובשכונות תוך שיתוף בסיפורים אישיים ובאנקדוטות. מההתחלה הצנועה הזו צמח ארגון מפואר. הסניף הניו יורקי מתקיים מכספי תרומות בהיקף של כ-2 מיליון דולרים, הוא מאכלס קומה שלמה בסיטי הול, ומעסיק שישה עובדים בשכר וכ-500 מתנדבים, המדריכים כ-12 אלף סיורים בשנה. בין המדריכים יש גם כאלה שהם מוגבלי תנועה, ומארחים תיירים דומים להם מארצות אחרות, שכן מי יודע טוב מהם איך לחוות את העיר מכיסא גלגלים?

בהמשך צמח ארגון עולמי-וירטואלי בשם Global Greeters, המונה עשרות מיזמים דומים ברחבי העולם - מבלגיה ועד אוסטרליה, מפריז ועד ניו דלהי, והיד עודנה נטויה. המצטרפות הטריות יחסית, מלבד תל אביב, הן הלסינקי, בוקרשט, טולוז, סנט פטרבורג, טורינו, ואף יעדים אקזוטיים כמו אנטאננריבו בירת מדגסקר והעיר לומה שבטוגו.

מעניין לגלות שבעוד ארגנטינה, קנדה, קרואטיה, חוף השנהב, רוסיה, יוון, שווייץ, הולנד, וייטנאם וישראל מתחזקות פרויקט עירוני אחד בלבד, בספרד פועלים שני סניפים, באוסטרליה שלושה, וכך גם בסין, בארצות הברית ובבריטניה. בבלגיה יש ארבעה, בסרביה חמישה, שישה בגרמניה ולא פחות מ-21 פרויקטים שונים ברחבי צרפת. איך זה מסתדר עם התדמית הנצחית של הצרפתים כמארחים אנטיפתים?

ההטרוגניות היא לב העניין

הסניף המקומי, Tel Aviv Greeters, הוא פרויקט עצמאי-התנדבותי המסונף לארגון הגלובלי. הוא מזמין את תושבי תל אביב להדריך בעצמם סיורים ברחבי העיר לתיירים, ולהציג בפניהם את עיר מגוריהם מהזווית האישית הייחודית שלהם. המטרה: לעודד קשרים בין מבקרים מרחבי העולם לבין תושבי תל אביב, לפתח את תדמיתה של העיר בעולם ולעודד תיירות וצמיחה כלכלית. התיירים, מצדם, נהנים מחוויה תרבותית-אורבנית שטרם חוו, מביקור בפינות נסתרות של יודעי ח"ן, שלא תמיד מופיעות בספרי ההדרכה הקונבנציונליים, וכל זאת - מבלי שהוציאו שקל (או דולר/אירו) מכיסם.

מתנדבי הפרויקט נוהגים בהם כמארחים במהלך סיור עצמאי בן שעתיים לארבע שעות, כשאת ההתאמה בין האורחים למארח/ת מבצעת מאחורי הקלעים לילה ארד-אלן, שהעלתה את הפרויקט ארצה לפני כשנתיים, ומאז מתחזקת אותו בעצמה באמצעות אתר אינטרנט ועמוד פייסבוק. היא אחראית כבר ליותר מ-150 סיורים שהתקיימו בעיר עד כה.

מספרת ארד-אלן, תל אביבית מלידה, שפרשה מעולם ההיי-טק אחרי שלושים שנה בתפקידי ניהול ושיווק: "הכול התחיל כשהשתתפתי בעצמי בסיור דומה בניו יורק. אתה ממלא טופס עם הפרטים ועם תחומי העניין שלך, והארגון מקשר אותך עם המתנדב המארח. מילאתי טופס של בקשה לסיור ופתאום אמרתי, 'רגע, למה שלא אעשה את זה כאן?'."

ארד-אלן למדה מהצוות הניו יורקי את ה"עשה" ו"אל תעשה", ועם שובה ארצה הפיחה חיים בגרסה המקומית, "מתוך צורך לעשות משהו שאני נורא נהנית ממנו". היא מספרת על חוויה מנוטרלת מכל אלמנט מסחרי. הסיורים של Tel Aviv Greeters אינם מתחרים בסיורים של מדריכים מקצועיים ואינם פוגעים בפרנסתם. זו חוויה אחרת, חד-פעמית, תרבותית יותר מאשר תיירותית".

המדריכה הצעירה ביותר בתל אביב היא בת 18 שעומדת לפני גיוס לצה"ל, וצמד המדריכים המבוגרים ביותר הם זוג בני 80, מוותיקי תל אביב. "ההטרוגניות היא לב העניין", מסבירה ארד-אלן. "יש לא מעט עצמאיים בין המדריכים, שנהנים מלוח זמנים גמיש. רובם נוסעים לחו"ל ומבקשים בעצמם סיור בעיר היעד, אחרי שהדריכו סיור מקומי".

- מה מניע תל אביבים להצטרף לפרויקט, ללא כל תמורה?

"המתנדבים והמבקרים מעוניינים במפגש האנושי הזה, ולמדריכים יש רצון 'להשוויץ', לשתף ולהראות את העיר שהם אוהבים", אומרת ארד-אלן. "אלה אותם האנשים שמזנקים להציע עזרה לכל תייר שעומד בעיר עם מפה ביד".

איך יודעים שסיור הצליח

ארד-אלן עצמה ובן זוגה נמנים גם הם עם צוות המדריכים הישראלי: הוא מתמחה בסיורי משפחות רכובים על אופני "תל אופן" (האופניים הירוקים שמעמידה העירייה לרשות התושבים בהשכרה לפי שעה), והיא הדריכה עד כה ארבעה סיורים שונים, ושומרת על קשר עם כמה מהתיירים "שלה", ביניהם "זוג מבוגר מקנדה, "שהיה לי איתם סיור מדהים באזור של תל אביב הקטנה - קצת היסטוריה, ארכיטקטורה, סמטאות. הדיאלוג היה מרתק וכיפי במיוחד. האיש, אגב, היה בשלבי החלמה ממחלה ודאגתי להתאים את קצב הסיור לתנאים שלו".

היה גם סיור אחד שהיא זוכרת כבלתי מוצלח, וגם זה, לדבריה, חלק מהעניין: "איך יודעים שסיור לא מצליח? כשאין חיבור אנושי בין המדריך למשתתפים, כשנראה לך שהם 'עושים לך טובה'. אז חוזרים הביתה, אומרים 'קרה', וממשיכים הלאה".

בסניף התל אביבי - היחיד הקיים בארץ עד כה - ישנם 45 מדריכים פעילים, ומחסור במתנדבים צעירים, גילאי 25-20. חלק מהמדריכים בקיאים יותר בהיסטוריה או בארכיטקטורה של העיר. אחרים מעדיפים להתמקד בצד הקולינרי ובשווקים. אחד הסיורים התמקד בדו-קיום היהודי-ערבי ביפו, ואחת המדריכות לקחה את זוג התיירים "שלה" לדרום העיר, לראות בתי מלאכה זעירים שהולכים ונעלמים מהעולם, "והם פגשו יצרן רוכסנים, תופר לולאות, מוכר מברשות ועוד בעלי מלאכה שכבר לא יראו בשיקגו".

הממוצע התל אביבי עומד כיום על כארבעה סיורים בשבוע, כשבחודשים האחרונים התקיים סיור יומי אחד לפחות. האירוח הישראלי החם והבלתי אמצעי הוביל ליצירת קשרים, שחלקם נמשכו גם מעבר לשעות הסיור, אומרת ארד-אלן. "אחת המארחות התל אביביות נסעה לסיור גומלין אצל האורחת האיטלקייה שלה, ומדריכה מבוגרת שומרת עד היום על קשר עם זוג צעירים שהדריכה בעיר. החוויה אמורה להיות דו-צדדית: אם אינך נהנה, אין טעם שתצטרף".

השידוך הראשון שלי

נדלקתי על הרעיון, והחלטתי להתנסות אישית. אחרי מפגש הדרכה קבוצתי קצר באווירה בלתי פורמלית, המתנתי בסקרנות ל"שידוך" הראשון שלי, ולא התאכזבתי: תיירת פריזאית בשם מרלן הזמינה סיור בתל אביב, ואני זכיתי להיות המדריכה האישית שלה. תכתובת היכרות קצרה במייל הבהירה לי שהיא מתעניינת בארכיטקטורה (אני לא מבינה בזה כלום) ובאוכל (מבינה בזה לא מעט) ושהיא חובבת בישול ושופינג קולינרי (מבינה בזה קצת יותר מדי) ואוהבת ללכת ברגל. היא סיפרה שבמסגרת עבודתה פגשה כמה כוריאוגרפים ישראלים מוכשרים, ושאלה אם יש לי המלצה למופע מחול מודרני שתוכל לראות במהלך שהותה בעיר.

החלפנו תמונות וקבענו להיפגש בבוקר. בחרתי להתחיל את הסיור בכיכר השעון ביפו, ובהליכה רגלית אל "ממתקי מוטראן" ברחוב יפת. ביררתי מראש באיזו שעה יוצאת הכנאפה החמה מהתנור, והכנתי לנו תרמוס עם קפה (כדי לא להכניס את האורחת שלי להוצאות בלתי צפויות, וגם בשביל האווירה). ישבנו על ספסל בגינה הסמוכה וניהלנו שיחת היכרות נעימה, כשהאורחת שלי טועמת כזית מהעוגה הלא-מוכרת.

משם המשכנו לנווה צדק, ושם חיכתה למרלן הפתעה מיוחדת: בתיאום מראש, התארחנו למשך כחצי שעה בחזרה של להקת המחול בת שבע. באותו בוקר למדה קבוצת הרקדנים את המחול Uprising ("התקוממות") של הכוריאוגרף חופש שכטר. ישבנו במרחק נגיעה מהם והתבוננו בתהליך היצירה, שכלל שיחה באנגלית בין רקדנים מלאומים שונים ולמידה הדרגתית של הריקוד, תנועה אחרי תנועה, שהותירה את שתינו בהתרגשות אמיתית.

מהסטודיו המשכנו לשוק הכרמל, שם הצטיידה האורחת שלי בבירה ישראלית מיוחדת, מתנה לבנה שנשאר בפריז. בדוכן התבלינים החביב עליי שאלה אותי פתאום אם אני יודעת איפה אפשר להשיג טף. כשהודיתי במבוכה שאין לי מושג מהו טף, הסבירה שקראה מתכון לאינג'רה, פיתה אתיופית, ושהיא מחפשת את הקמח המתאים כדי לאפות אותה בפריז.

מכאן החל מסע התרוצצויות שכלל בירורים טלפוניים ולא מעט חנויות טבע ("מה, אין לכם טף?", שאלתי בידענות) ואחרי ארוחת חומוס זריזה בכרם התימנים (סיכמנו שהפעם תורי, ובפריז היא תזמין אותי), ניסינו את מזלנו במסעדה האתיופית "תיאודרוס" באלנבי. המלצרית אמרה בצער שהם לא מוכרים את הטף, רק אופים אותו, אבל אחרי שפרסנו בפניה את הנסיבות המיוחדות, הסתודדה עם הטבח וחזרה עם קילוגרם שלם, שנמכר לידידתי החדשה במחיר מגוחך ממש.

איחלתי לה שתעבור בשלום בנתב"ג עם שקית ענקית של אבקה לבנה, ונפרדתי ממנה אחרי שש שעות תמימות שבהן בילינו יחד. לאורך הסיור דיברנו גם על נושאים אישיים, זיכרונות ילדות, העדפות תרבותיות. סיפרתי לה עד כמה אני מחוברת לצרפת, ונזכרתי כמה אהבתי את הממתק המיוחד שהיו מביאים לי בילדותי מפרובנס. רגע לפני שנפרדנו הצטלמנו למזכרת על ספסל ברחוב העלייה, ואני ציידתי אותה בכתובת מעולה לספרי יד שנייה ובכמה שמות של סופרים ישראליים מומלצים, לבקשתה.

חודש מאוחר יותר הפתיעה אותי חבילה ממנה, שכללה מילות תודה חמות, ספר סיפורים שהיא ממליצה לי לקרוא, ואת קופסת ממתקי המרציפן המסורתיים שאהבתי כילדה. השבוע שלחתי לה ספר מתכונים ישראליים באנגלית וספר של דוד גרוסמן. לא בטוח שניפגש שוב, כי כאלה הם החיים, אבל זכיתי לחוויה אנושית מרגשת, הכרתי אישה מרתקת שחולקת איתי תחומי עניין רבים, ונהניתי הנאה גדולה. טופס המשוב שמילאה עבור "תל אביב גריטר'ז" הבהיר לי שגם היא לא סבלה: "זה היה תענוג אמיתי... נהניתי מהחוויה שהעניקה לי מזכרת עשירה ביותר מהשהות בעיר. תודה לך, גליה יקרה!", חתמה התיירת "שלי", וגרמה לי להסמיק.

איך זה עובד?

כל מתנדב מסייר עם קבוצה קטנה (עד ארבעה מבקרים) שבין חבריה יש מכנה משותף (משפחה, חברים, קולגות). בטופס ההרשמה הם מציינים תחומי עניין וחותמים שלא תהיה להם תביעה בגין נזק ו/או פציעה. סיור נמשך בדרך כלל בין שעתיים לארבע שעות, והסיור האחרון יוצא ב-18:00.

לא לוקחים תיירים למקומות מסוכנים, לא מקבלים טיפים ולא מקדמים עסקים. הפרויקט מקבל בברכה את כל המבקרים המגיעים לעיר, ללא הבדל דת, גזע, מגדר, גיל, העדפה מינית, מצב משפחתי או מגבלה כלשהי. גם תינוקות, פעוטות, ילדים ובני נוער מתקבלים בשמחה, אך לפחות אדם אחד בקבוצה צריך להיות מבוגר/ת מעל גיל 18.

ה"מדריך" פוגש את הקבוצה בבית המלון או באכסניה שבה היא משתכנת, או בכל נקודת מפגש שסוכמה מראש. מאותה נקודה מתחיל הסיור הרגלי או הנסיעה בתחבורה הציבורית ליעד אחר. כל אחד משלם עבור עצמו את הוצאות הנסיעה, ומלבדן אין צורך בהוצאות נוספות (אלא אם הכימיה ביניכם נהדרת ומתחשק לכם לאכול יחד פלאפל ).

התוכנית התל אביבית מציעה כיום הדרכות באנגלית, בספרדית, בצרפתית ובעברית.

רוצים להתנדב? פרטים בדוא"ל: info@telavivgreeter.com

"תל אביב גריטר" - האתר: www.telavivgreeter.com

עמוד הפייסבוק: www.facebook.com/TelAvivGreeter

האתר העולמי של הארגון: www.globalgreeternetwork.info