להוציא עוד כסף מאירופה

כמעט 70 שנה לאחר שאביה הלך לעולמו, זכתה כעת בתו, אילנה שמיר, לקבל סכום של 500,000 שקל עבור ביטוח חיים שהיה לו טרם השואה. כיצד עלה הדבר בידיה? באמצעות עבודת חקר יסודית ונחישות ללכת עם טענותיה בבית המשפט עד הסוף.

לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, יהודים רבים באירופה החזיקו בפוליסות ביטוח חיים, אך במהלך השואה הם איבדו הן את רכושם והן את המסמכים והראיות להוכחת בעלותם על הרכוש, לרבות מסמכי פוליסות הביטוח.

לפי הערכות, הסכום הכולל של שווי הפוליסות האבודות עשוי להגיע ל-20 מיליארד דולר, בערך הכספי של היום.

משום שבמקרים רבים המשפחות היהודיות השמידו מסמכים או איבדו אותם, המקור הכמעט יחיד למציאת ראיות לקיומן של הפוליסות הוא בארכיוני חברות הביטוח עצמן, אך מטבע הדברים הן אינן ששות לחלוק את המידע עם בני משפחות המבוטחים.

בארה"ב כבר הוגשו מספר הצעות חוק שמטרתן לאלץ את חברות הביטוח האירופאיות לחשוף את רשימות הלקוחות היהודים מאותה התקופה, אך בינתיים לא עלה הדבר בידיהם.

לאור הקשיים של ניצולי השואה ובני משפחותיהם להגיע למידע ולתבוע על-פיו, בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת הוקמה נציבות בינלאומית לתביעות ביטוח על תקופת השואה, גוף המרכז ומנהל נושא זה. הנציבות ומדינת ישראל הגיעו עם חברות הביטוח האירופאיות להסדר שנועד להקל על התובעים על-פי פוליסות ביטוח שאינן בידיהם, ומאידך להגן על חברות הביטוח מפני פרץ עצום של תביעות.

מצד אחד, ההסדר מפחית את נטל ההוכחה שנדרש מבני המשפחה התובעים על-פי פוליסת ביטוח בבית משפט רגיל, להציג את הפוליסה, את תנאי התשלום וכיוצ"ב, ודי שיש בידיהם ראשית ראיה לקיומה של פוליסה כזאת בכדי לקבל תשלום פיצויים בגינה. מצד שני, ההסדר מגביל את גובה הפיצוי.

גם אביה של גברת שמיר איבד בתקופת השואה את המסמכים על רכושו, ונפטר זמן קצר אחר כך מבלי שבני משפחתו ידעו על קיומה של הפוליסה. אך בשנים האחרונות התברר כי חלק מהמדינות שהיו תחת הכיבוש הנאצי, בינהן בולגריה, ארץ מולדתה של המשפחה, דרשו מהיהודים להגיש הצהרות הון, מכוח חקיקתו של חוק אנטישמי "להגנת האומה".

הצהרות ההון שרדו כל השנים, ולאחר נפילת מסך הברזל ניתן לבקש את העתקן ולראות אם בני המשפחה הצהירו באותה עת על פוליסות ביטוח חיים. בפסק דינו קבע בית המשפט כי על פוליסות אלה לא חלה התיישנות, ללא קשר למועד פטירת בעל הפוליסה, מאחר שלבני המשפחה לא הייתה דרך לקבל את המידע אודות קיומן עד לאחרונה.

גברת שמיר אכן הצליחה לאתר את הצהרת ההון של אביה, במסגרתה פירט אודות פוליסת ביטוח החיים שלו, ובשנת 2005, כ-60 שנה לאחר פטירתו של אביה, פנתה לחברת הביטוח לגבות את הכספים המגיעים לה.

חברת הביטוח הסכימה לשלם לגברת שמיר 6,000 דולר בלבד, בהתאם להסכם התביעות המיוחד, עליו חתמו כאמור הנציבות ומדינת ישראל כאחד, אך גברת שמיר לא ויתרה. היא טענה כי אינה זקוקה "לטובות" שמציע ההסכם בדמות נטל הוכחה מרוכך, מכיוון שיש בידיה ראיות חזקות מספיק לנהל תביעה אזרחית רגילה, ולכן היא גם אינה מעוניינת להיות כפופה למגבלות גובה הפיצוי בהסכם.

בית המשפט קיבל את עמדתה של התובעת, ופסק כי פוליסת הביטוח של המנוח שווה כיום מיליון שקל, והיא, כאחת משתי יורשותיו, זכאית למחציתו.

מאידך, השופט קיבל גם את טענת חברת הביטוח, שמדינת ישראל נושאת באחריות לתוצאה, על-פיה על אף שחברת הביטוח שיתפה פעולה באופן מלא עם ההסדר, והעבירה כספים לניצולים שהציגו רק ראשית ראיה לביטוח, היא בכל זאת מוצאת את עצמה חשופה לתביעות ענק אישיות של ניצולים אחרים.

בית המשפט קבע כי מדינת ישראל התרשלה כאשר לא דאגה בחוק שהמסגרת היחידה שמכוחה ניתן יהיה להגיש תביעה לקבלת גימלה מכוח פוליסה שהונפקה קודם לתקופת השואה תעבור דרך הנציבות והפרוצדורה המיוחדת בלבד, ולכן מי שחויב בסופו של דבר לשלם את פוליסת הביטוח לבת הייתה המדינה ולא חברת הביטוח. כמו כן, המדינה חויבה לשלם הוצאות משפט הן לחברת הביטוח הזרה והן לבת בסך של 150,000 שקל נוספים.

ככל שפסק דין זה לא ישתנה בערכאת ערעור, וכל עוד מדינת ישראל לא תגביל בחוק את האפשרות לתבוע פיצויים על-פי פוליסות הביטוח מתקופת השואה רק בהתאם להסדר המיוחד - הדרך פתוחה בפני מי שבידיו ראיות טובות לקיומה של פוליסת ביטוח חיים, לתבוע את שוויה הריאלי גם כיום.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il