בדד אלך

בעוד חמישה ימים, כשהאבק שזיהם את האוויר הפוליטי בחודשים האחרונים יתחיל לשקוע וננסה להבין מה היה לנו כאן, נגלה שבזמן שכולנו היינו מרוכזים במרוץ לנשיאות, טבעת הבידוד התהדקה סביב צווארה של ישראל. אמנם מנקודת המבט של נתניהו העולם הולך נגדנו, אבל נראה שדווקא ראש הממשלה הוא זה שרץ נגד כיוון התנועה.

הראשון לזהות את השריפה בכרמל לא זיהה בזמן את רובי, לא הבחין בתמיכת המעצמות בהידברות עם איראן, ולא קרא נכון את כוונת אובמה לתת לגיטימציה האמריקאית לממשלת האחדות הפלשתינית. בקרוב יקבל נתניהו נשיא שלא רצה בירושלים, ממשלה שהוא מחרים ברמאללה, ונשיא עוין בוושינגטון. מי שחלם על היעלמות הפרטנר הפלשתיני התעורר לסיוט שאין לו גם פרטנר אמריקאי. במקום שהוא יבודד את החמאס ואת משטר האייתולות בטהראן, אובמה ואבו מאזן הפכו את נתניהו למבודד בירושלים.

זה מרחב העבודה המדיני של ראש הממשלה. עם זה לא מונעים גרעין איראני ולא מביאים שלום במזרח התיכון. כדאי שנתניהו ישים לב למתחים המתעבים בין הבית היהודי, ציפי לבני ויאיר לפיד, אחרת הראשון לזהות יהפוך לראשון לפספס.

את אובמה פספס נתניהו מיומו הראשון בתפקיד. מנשיא אמריקאי שנושא את נאומו המדיני הראשון דווקא בקהיר, קשה לצפות שימשיך את מדיניות קודמיו בתפקיד שגם אם לא תמכו בישראל, היו לפחות נייטרלים. זה ניכר במדיניות של אובמה מול איראן, עם חמאס וגם במהלכים של ג'ון קרי.

נראה שנתניהו רק רוצה לסיים את המשמרת שלו מול אובמה בשלום, אבל בלי שלום. הוא כבר מסיים קדנציה וחצי של אובמה, ובניגוד למה שנטען, דווקא יש לנתניהו אסטרטגיה. הוא מעביר את הזמן בפעלולים, פעם כדי לרצות את הימין, ופעם כדי לרצות את השמאל. הבוקר שחרר ראש הממשלה 1,500 יחידות בניה בירושלים, אבל מבלי לצאת מהקווים. בניה ברמת שלמה לא משולה לבניה ביצהר, ואפילו לבני לא יכולה לומר דבר. זה עדיין בתוך הגושים. בקרוב בטח תקבל גם יו"ר התנועה ליטוף ושוב ישוחררו מחבלים. פעם נתניהו נותן סטירה לכאן, ופעם לכאן, אבל הכל בתוך המגרש הפוליטי, כדי שאף צד לא יצטרך לקבל החלטות דרמטיות. לא לבני, לא לפיד, לא בנט.

כולם היו תומכיו

חברי הכנסת שייבחרו ביום ג' הבא נשיא חדש לישראל יתקשו מאוד לשאוג בצהלה על פי המסורת "יחי יחי יחי" לאחר שייוודעו תוצאות הסיבוב השני. המרוץ רב המועמדים, עתיר ההשמצות והתעלולים יכתיר את המועמד שיתברר שיש לו הכי פחות מתנגדים ולא את הפייבוריט שסחף אחריו את מרב התומכים. זו משמעות הסיבוב השני. אם המועמד שלך מהסיבוב הראשון לא עלה לסיבוב השני, נגזר עליך לבחור בסיבוב השני את מי שהכי פחות מרגיז אותך, או למצער הכי מרגיז את יריביך. או בעצם ההיפך. המוטיבציה הראשונית להצבעה היא למועמד שיסב יותר סבל ליריבך, ורק אחר כך למי שיהיה טוב גם אליך.

תערובת דמעות אושר של מנצחים, עם דמעות תוגה של מפסידים תשטוף את מליאת הכנסת בדקות הראשונות לאחר הוועד תוצאות ההצבעה מאחורי הפרגוד. מיד אחר כך תחל שליפת החרבות, סגירת החשבונות והשחזת הסכינים. עוד פרנסה לחוקרים הפרטיים.

מיד לאחר ההשבעה המנצח יגלה שיש לו יותר תומכים מוצהרים מקולות אמיתיים בקלפי. מפגני צביעות מביכים, נשיקות וחיבוקים יעטפו את הנשיא הבא. האזרח מספר אחת יגלה פתאום שכולם היו תומכיו.

לכל מי שפוגש בו מוכיח המועמד מאיר שטרית בצורה סיסטמטית והגיונית איך הוא מגיע לסיבוב השני, וגם מנצח אותו. החישובים האלה, שאותם עושים גם יתר המועמדים, רק מוכיחים עד כמה הכנסת היא ממלכת השקר והרמייה. באמריקה קוראים לזה בית הקלפים, בישראל בית הכזבים. אין מועמד שלא מחזיק בהבטחות של 60-80 חברי כנסת שתומכים בו בסיבוב הראשון.

שם המשחק הוא בסיסי תמיכה. רובי ריבלין נהנה מבסיס פוטנציאלי של כ-25 ח"כים מהליכוד והבית יהודי, עם חריגים משם ומפה. הבסיס של פואד בן אליעזר באופן רשמי הוא מפלגת העבודה והוא זוכה לתמיכה רחבה במרצ וגם בקרב החרדים והערבים. 20 פלוס מינוס עם זליגות מכאן לשם. דליה איציק בונה על בסיס התמיכה של ישראל ביתנו, למרות שבאופן פומבי ליברמן הצהיר על חופש הצבעה.

ליברמן למד את הלקח שלו מהבחירות לראשות עיריית ירושלים כשהריץ את משה ליאון. הוא בנה על ניצחון מוחץ, אבל החרדים הפנו לו את הגב ברגע האחרון, והסוס שלו חזר לאורווה בגבעתיים. הוא לא יתמוך פומבית במועמד שלא ברור אם ינצח. מכיוון שלתמוך באיש האופוזיציה ומועמד השמאל פואד, הוא לא יכול, ובריבלין הוא לא רוצה, ליברמן נתן לחברי סיעתו חופש הצבעה לבחור באיציק. ההצהרה של ליברמן מזכירה את הבדיחה המפורסמת על אזרח שהגיע להצביע בבחירות ברוסיה וקיבל לידיו מעטפה חתומה לשלשול בקלפי עם פתק בתוכה. כשביקש לפתוח את המעטפה, נאסר עליו בטענה שהבחירות חשאיות.

יש עתיד היא המקבילה של ישראל ביתנו. יאיר לפיד אולי לא משדר פחד כמו ליברמן אבל ברור שיש לו בחירה משלו וסביר להניח שישתף בה את חברי סיעתו. ותשאלו את עדי קול מה קורה כשמפתחים חשיבה עצמאית. לפיד הוא היחיד שיכול לגמור את הבחירות בסיבוב הראשון. סביר להניח שזה לא יקרה.

מועמד מנותק, כנסת מנותקת, מפלגות מנותקות

יום ראשון, שעת צהריים. הכנסת ריקה, בקושי עשרה ח"כים בבניין. רק המועמד לנשיאות, זוכה פרס נובל, פרופ' דן שכטמן, נצפה יושב לבדו במזנון. שכחו לספר לו שהכנסת לא עובדת בימי ראשון. הניתוק של שכטמן הוא תמצית הריחוק של הכנסת מהציבור. סקר מכון רפי סמית שפילח עבור גלובס את הצבעת הציבור על פי מפלגות מגלה שהנבחרים מנותקים מבוחריהם.

41% ממצביעי מפלגת העבודה ו-33% ממצביעי יש עתיד היו רוצים לראות איך הפרופ' הופך לנשיא, כך עולה מהסקר. דווקא פואד חלש בקרב מצביעי העבודה, והוא זוכה שם רק ל-13%. הוא לא גדל על ברכי של ברל כצנלסון ועם שם כמו "פואד" הוא לא בשר מבשרה של העבודה ולא יעזור לו כלום. ביהדות התורה וש"ס השם דווקא משחק לטובתו, וגם העובדה שלא הצביע לחוק הגיוס, מביאה 12% ממצביעי המפלגה לרצות בו כנשיא.

מידת ההלימה בין מה שהציבור היה רוצה לבין הצבעת המפלגות היא מקרית בלבד. ריבלין הוא מועמד הליכוד אך רק רבע ממצביעיו היו רוצים לראות אותו מושבע לנשיא. אגב, הוא המועמד המובהק של בוחרי הבית היהודי.

מצביעי העבודה, שפואד הוא המרענן הרשמי שלהם, היו בכלל מעדיפים את שכטמן. הפרופ' נתפס למועמד המוביל של מחנה המרכז שמאל, ומביס את כל שאר המועמדים במחנה עם פי ארבעה אחוזי תמיכה. ריבלין לעומת זאת זוכה לתמיכה כמעט זהה בליכוד-ביתנו (26%) ובמרצ (22%). איציק, שנקודת החוזק שלה היא ישראל ביתנו, זוכה על ידי מצביעיהם רק ל-6%. ודורנר? היא חזקה במרצ.

15% ממצביעי המפלגה היו רוצים לראות בה הנשיאה הראשונה. נדמה שדווקא בקלפי, התמונה תהיה הפוכה. אפשר לנחש בזהירות שזו הפעם האחרונה שהנשיא המדינה ייבחר בבחירות חשאיות בכנסת.