בצרפת דוגלים בהנחלת תרבות איכותית לקהל הרחב

רק שעה וחצי נסיעה מפרידות בין תחנת הרכבת בפריז לבין העיר מץ, בירת חבל לורן שבצפון-מזרח צרפת. בשנים האחרונות, נראה שהמרחק התקצר, הודות לכוח המשיכה של מרכז פומפידו החדש, שנפתח במץ במאי 2010. המוזיאון הוא השלוחה הראשונה של מרכז פומפידו בפריז, המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, שבבעלותו אחד האוספים הגדולים והחשובים בעולם האמנות מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו.

ההחלטה להקים בפריפריה שלוחה של המוזיאון המרכזי נולדה כחלק מיוזמת "דה-סנטרליזציה" ממשלתית, לפיזור מוקדי תרבות ברמה גבוהה באזורים שונים של המדינה. מהלכים דומים נעשו בצרפת גם בתחום המחול, הקולנוע והתיאטרון, למשל, ואולם זוהי הפעם הראשונה שבה מוזיאון לאומי מרכזי פותח שלוחה, המשמשת להפצת הידע ואוצרות האמנות שלו לקהלים רחוקים. המטרה המרכזית של המהלך נועדה להציג יותר יצירות לקהל - כיוון שמרכז פומפידו בפריז מציג בכל זמן נתון רק כ-20% מאוספיו.

פריז היא אמנם יעד התיירות המוביל בעולם, אך צרפת גדולה מפריז, וקברניטיה רואים חשיבות בהנחלת והפצת תרבות איכותית לקהל הרחב, כמו גם למשיכת תיירות-תרבות לאזורים נוספים במדינה. האדריכל היפני שיגרו באן, שזכה בתחרות לתכנון המוזיאון, אומר כי הוא מודע היטב לשני הטרנדים המובילים בארכיטקטורת מוזיאונים בימינו: הראשונה היא בניית מבנה פיסולי אה-לה גוגנהיים בילבאו, בתכנון פרנק גרי והשנייה - חידוש מבנה תעשייתי והפיכתו למוזיאון חדיש, בסגנון הטייט מודרן בלונדון או קשה פורום בברצלונה ובמדריד, בתכנון הרצוג ודה מרון.

אולם גם אם באן פנה לתכנון הבניין מתוך ראייה אדריכלית שונה, קשה להאמין שמזמיניו, לפני כעשור, לא ראו את ההצלחה של בילבאו לנגד עיניהם. בינתיים חל שינוי בקריאת המגמות, וגוגנהיים בילבאו, 15 שנה אחרי פתיחתו ואחרי שש שנים של מיתון עולמי, כבר אינו מצליח להחיות את העיר כולה כפי שעשה בשנותיו הראשונות. בצרפת מקווים ליותר.

פיתוח תעשיות חדשות

בעבר היה חבל לורן (יחד עם חבל אלזאס השכן) סלע מחלוקת בין גרמניה וצרפת, שנאבקו במלחמות העולם על השלטון באזור. עיקר הפרנסה של תושבי האזור נשענה על מכרות ברזל ופחם ותעשייה מסורתית, שירדו מגדולתם ונסגרו בהדרגה. ההשקעה בתרבות לפריפריה מניבה תוצרי לוואי כמו משיכת אוכלוסיות חזקות ופיתוח תעשיות חדשות. העיר מץ עצמה היא עיר אירופית קלאסית יפה, על גדת נהר המוזל, עם שכיות אדריכלות מימי הביניים והרנסנס, רחובות מרוצפי אבן, לצד חיים מודרניים, מסעדות, בתי מלון, חנויות ואתרי טבע.

תוכנית הבניין הכללית בצורת משושה, אך דפנותיו אינן אחידות. בציר המרכזי -שלוש גלריות מלבניות, מרחפות, מוצלבות זו מעל זו בשלוש קומות. כל אחת מהן פונה בקצה האחד החוצה ובקצה האחר למרפסת פנימית, מעל אולם הכניסה רחב הידיים. תחתיהן, בקומת המסד, משתרעת אחת הגלריות הגדולות באירופה. גובהה המקסימלי 18 מ', מאפשר להציג יצירות ענק, שאינן נכנסות תחת תקרת מרכז פומפידו בפריז. בימים אלה מוצגת בגלריה המרכזית התערוכה Beacons (משואות), יצירות ענק מאוסף מרכז פומפידו, ובה נחשפים לראשונה אחרי שנים רבות עבודות של פיקאסו שהוכנו במקור לתפאורת האופרה והבלט, יצירות של מירו, פרנן לז'ה, עבודות הנאון המקוריות של דן פלאווין ועוד.

ליצירת התקרה המרחפת, שגובהה מגיע ל-77 מטר (בחירה סימבולית המצדיעה לשנת הפתיחה של מרכז פומפידו בפריז), נעזר באן בפיתוח הכיפות הקלות של האדריכל הגרמני פראי אוטו. התקרה מתעקלת ומזדקרת מעלה, בזכות מארג של קורות עץ היוצרות חיבורים אורגניים בצורת משולשים ומשושים (אצלנו הם נקראים בפשטות מגיני דוד). קונסטרוקציית קורות העץ עוטפת את הבניין ומקדמת את פני הבאים מבחוץ. המבנה מקורה ביריעה חדירת-אור, עשויה פיברגלס וטפלון המעניקה לבניין כולו מראה אוהל חללי, עתידני משהו, למרות שהוא נשען על צורות מסורתיות, והשראתו מגיעה מהצורה הפשוטה והחזקה של כובע איכרים סיני, קלוע מזרדים.

אחת היצירות היפות ביותר במוזיאון היא מראה שפרש האמן דניאל בורן על פני שטח הקומה כולה מתחת לתקרת "כובע האיכרים". המראה נראית כבריכה המשקפת את חלונות הזכוכית בצידיה ואת מבנה מקלעות העץ מעליה, ויוצרת חלל אינסופי, שבו נפגשים שמים וארץ.

הבניין מתייחס לסביבתו לא רק בשימוש האקולוגי בקורות עץ, אלא גם בדרכי הגישה, בפארק המקיף אותו, ובמפתח החלונות הרחב - כל אחת מהגלריות משקיפה לנקודת ציון אחרת בנוף: האחת לקתדרלה העתיקה של העיר, השנייה לעבר תחנת הרכבת והשלישית לאולם הקונצרטים במבנה הארסנל לשעבר.

תערוכה חשובה נוספת המוצגת כעת בוחנת את שנות ה-90, העשור האחרון של המילניום הקודם, כשנים מכוננות מבחינה אמנותית ותרבותית. אוצרת התערוכה - סטפני מויסדן, בוחרת במכוון להתייחס ל"עשור" בחופשיות ניכרת, ולהגדיר תהליכים שהחלו כבר ב-1984. בין היתר היא עושה זאת כדי להמחיש את חמקמקות הגדרתו של דור ה-X, מונח שטבע דאגלס קופלנד ברומן בשם זה ב-1991. זהו הדור של אלה שנולדו בין 1965 ל-1977, דור של נוודי תרבות, שבשנות ה-90 דבקו בנעוריהם ובחופש שנפתח בפניהם בעולם.

התערוכה אינה מתיימרת לסכם את העשור אלא מנסה להיות, כדברי האוצרת "חלל ביוגרפי" של תקופה המתחמקת מהגדרה. היא מקבצת יחד חפצים, יצירות אמנות ועבודות עיצוב וארכיטקטורה, בניסיון לאפיין את החומרים שהובילו לאמנות ולתרבות הנוצרות כיום. לצד יצירות של מאוריציו קטלן, סופי קאל, הסטודיו לעיצוב "בלס", הסדרה פורצת הדרך "טווין פיקס" של דייוויד לינץ' ופסקול המורכב מיצירות של פרינס, סטינג ונירוונה, בין היתר, עובר הצופה בין חללים שמספקים הסבר חלקי לפחות לעידן הניכור, הסייבר והגלובליזציה של ימינו.

מרכז פומפידו מץ: www.centrepompidou-metz.fr

פריז בקיץ - יעדים תרבותיים מומלצים בעיר האורות

אמריקאי בפריז

ביל ויולה בגרנד פאלה - תערוכת החובה של הקיץ

"נולדתי באותו זמן עם הווידיאו", מצהיר ביל ויולה, אמן הווידיאו הבולט ביותר בעולם, שתערוכת ענק מעבודותיו לאורך כמעט 40 שנה מוצגת בימים אלה בגראנד פאלה בפריז. לכאורה ,במשפט הפשוט הזה הוא מספק את ההסבר הטבעי ביותר לבחירתו בווידיאו-ארט. אך יש ביצירתו הרבה יותר. הווידיאו מספק לו אמצעי לשבות את הקהל, לרתקו למסך, להשתלט על זמן הצפייה ולהעלות שאלות קשות בקרב צופיו - מתי זה מספיק? האם ראיתי הכול?

התשובה היא תמיד "לא". בתערוכה, שמציגה כ-20 עבודות על גבי כ-50 מסכים, וחדרים שלמים בה דורשים פיענוח כמו צפייה בחלום, גם המשקיענים, שיקדישו יום שלם לתערוכה, ספק אם יצליחו לראות "הכול". מבחינה זו, התערוכה מספקת לפחות חוויה של התפכחות.

ויולה מגדיר את עבודתו כפיסול בזמן: "זמן הוא החומר הבסיסי של וידיאו וקולנוע. המצלמות והסרטים הם רק הצד המכני של הנושא, מה שאנחנו יוצרים הם אירועים שיתפתחו וייחשפו כשיוקרן הסרט. סרט הוא פוטנציאל של אירוע, כמו מגילה גנוזה, אחת מצורות התקשורת העתיקות ביותר".

ויולה משחק בזמן, מותח אותו, מאיץ את רגעיו או מקפיא אותם - כמו ביצירת המופת "בריכת ההשתקפות" מ-1977, שם נראה אדם קופץ לבריכה ונעצר באמצע תנועתו באוויר. הסרט ממשיך, העלים על העצים נעים, ציפורים שורקות ופה ושם נוטפת טיפה למים ומפיצה אדוות רכות. אך התנועה קפואה וכופה על הצופים המתנה דרוכה - מתי יתפוגג הקסם, אם בכלל.

התערוכה בנויה כמסע, המחולק לשלושה חלקים סביב שלוש שאלות קיומיות: "מי אני? היכן אני? לאן אני הולך?". את השאלות האלה הוא מטיל על צופיו ועוטף אותם בתחושת המרחב המתעתע של הקרנת הווידיאו. אין לו כוונה להשיב על השאלות, אלא לקחת את הצופים למסע חווייתי, שבו הוא מציג סצנות כמו-דתיות, לפעמים מופרזות בפתוס שלהן, לצד מראות יומיומיים, מרתקים בפשטותם.

את עבודותיו המונומנטליות של ויולה פגשתי במלוא עוצמתן לראשונה בתערוכה נפלאה שהוצגה ב-1994 בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב. שם, על גבי שלושה מסכי ענק, הוצגה טרילוגיית החיים והמוות שלו - לידת ילדו מצד אחד, אמו הגוססת במיטת חוליה מצד שני ובתווך - דמותו שלו, כשהוא צולל, שוקע בבריכה אינסופית, כמחפש נקודת אחיזה לרגל, שתטיס אותו מעלה לעבר אוויר לנשימה.

בכניסה לתערוכה בפריז מוצגת תזכורת לאותה עבודה -Heaven and earth

((1992: שני מסכי טלוויזיה ישנים, מעוגלים, תלויים פנים מול פנים כשהם כמעט נושקים זה לזה. יש להתקרב, כמעט להידחף, כדי להבחין בתווי הפנים של האם הקשישה הנוטה למות מול פני התינוק הרך שרק נולד. גם עבודת הדיוקן העצמי בצלילה לבריכה האפלה חוזרת כאן, אך היא מגיעה לקראת סוף התערוכה, כסוג של מנוחה לגוף הפוסע ועובר מסע רגשי בתערוכה.

www.grandpalais.fr

30 שנה - תערוכה חיה

פונדסיון קרטייה לאמנות עכשווית חוגג 30 שנה להיווסדו עם התערוכה "זיכרונות חיים"

פונדסיון קרטייה לאמנות עכשווית חוגג 30 שנה להיווסדו ו-20 שנה מאז עבר לבניין הזכוכית והפלדה שתכנן עבורו האדריכל ז'אן נובל. התערוכה "זיכרונות חיים" מציגה יצירות בולטות ומשמעותיות מאוסף המוזיאון, רובן כאלה שהוזמנו במיוחד להצגה בתערוכותיו לאורך השנים, אך הוצגו רק פעם אחת.

התערוכה תשנה את פניה במהלך חודשי הצגתה, כך שבאופן מצטבר היא אמורה לשקף את רוח הזמן והפעילות של המוזיאון, שנועד לתמוך באמנות ולהציגה לקהל - "מגילוי של כישרונות חדשים ובלתי ידועים ועד קיום דיאלוג המוציא לאור את מלוא יכולתם של אמנים גדולים", כפי שהמוסד מגדיר את שליחותו.

בין היתר, הוצגו בפונדסיון קרטייה תערוכות יחיד פורצות דרך של אמנים ויוצרים בני-זמננו, מאיסי מיאקה ועד רון מואק, תערוכת ה"קטסטרופות" שאצר הפילוסוף פול ויריליו; תערוכות ציור, פיסול, צילום ועיצוב, מיצב, וידיאו-ארט ותרבויות מרחבי העולם.

בקומת הכניסה מוצג מסך חדשני, הראשון מסוגו בעולם המאפשר הקרנה באור יום, ועליו מוקרנים לאורך התערוכה סרטים וקטעי ארכיון מאוסף המוזיאון. זוהי עבודה משותפת עם הבמאי דייוויד לינץ', שצבע את קיר ההקרנה, יצירה בפני עצמה ששמה "אדום סיני, כחול צרפתי וחלומות".

fondation.cartier.com

תחת כיפת הזכוכית

בני הזוג איליה ואמיליה קבקוב מרוסיה מציגים את המיצב "העיר המוזרה" במונומנטה של פריז

המונומנטה של פריז, תערוכת קיץ המשתכנת באולם הענק תחת כיפת הזכוכית של הגראנד פאלה, היא הפתעה בכל שנה מחדש. מאז יצאה היוזמה בשנת 2007, מוזמן מדי שנה אמן או צוות אמנים ליצור עבודה ייחודית לאולם הענק, בסגנון ארט-נובו, שהוקם לכבוד תערוכת אקספו העולמית ב-1900. המבנה מרהיב ביופיו ובעוצמתו ועד כה הציגו בו מספר אמנים בולטים את פרשנותם להזמנה הנדיבה שמציעה להם ליצור מיצב ענק, מונומנטלי. אחרי אניש קאפור, דניאל בורן, כריסטיאן בולטנסקי ואחרים, השנה מציגים במונומנטה בני הזוג איליה ואמיליה קבקוב מרוסיה. במיצב שלהם "העיר המוזרה", שמונה מבנים לבנים, שפתחיהם פונים זה אל זה והם מוקפים בחומה כעיר בצורה. בתוך החללים מוצגות עבודות ציור, מכשירים דמיוניים וחפצים מסקרנים. המבנים נושאים שמות מסתוריים כמו "הקאפלה הלבנה", "המוזיאון הריק" ו"איך לפגוש מלאך", השיטוט בעיר המוזרה יוצר סיפור שונה בכל דרך שתבחרו. מומלץ לבקר בשעות הערב, אז התאורה הופכת משמעותית לא פחות.

www.grandpalais.fr