לפיד, טפל בלפידות

התאוותנים של השבוע. יצחק תשובה ואייל לפידות.

בעל השליטה בהפניקס והמנכ"ל שלו מציגים: זלזול בוטה ברגולטור, ניצול עליבות הדירקטורים בכלל והדח"צים בפרט (פרופ' תמיר אגמון, רוני מליניאק ודוד און) ותאווה בלתי מרוסנת לכספי ציבור.

זו נקודת המבחן לשר האוצר יאיר לפיד, המפקחת על הביטוח דורית סלינגר וממשלת ישראל. זה האירוע, הקטן יחסית, שעשוי/עלול להשפיע לטוב/לרע ולאורך שנים רבות על מערכת הביטוח, הפיקוח הציבורי עליה ויחסי האמון שלה עם הלקוחות. במציאות: מדינת ישראל מטפחת, מעשירה ושומרת על חברות הביטוח באמצעות כספי הציבור.

המדינה מחייבת, בחוק, את כל העובדים השכירים, בסביבות 3.5 מיליון אישה ואיש כולל עובדי משק בית ובלתי מדווחים, להפקיד כספים לפנסיה. המדינה מחייבת, בחוק, ביטוח רכב חובה (נזקי גוף) ומעל כל זה - מווסתת במכוון את התחרותיות בענף על ידי מניעה של כניסת מתחרים. בכך מבטיחה המדינה לחברות הביטוח הקיימות הזרמה חודשית קבועה של כסף גדול ומאפשרת להן לחיות ברווחה ולהרוויח, ולא מעט.

במילים אחרות: בעל המאה הוא בעל הדעה. מי שמאפשר את הרווחיות מחויב, חייב, לכפות את הוראותיו. המשמעות של זה אחת היא: אם הפניקס ותשובה לא יאמצו את חוזר המפקחת ודרישותיה בעניין שכר המנהל, אזי חובה עליה ועל שר האוצר להפעיל את החוק על עומק משמעויותיו - להזיז את הכוחות הנוכחיים ולמנות לחברה מנהל מורשה, שכן הדירקטוריון וההנהלה אינם עושים עבודתם נאמנה.

הנחת היסוד של יצחק תשובה היא שיהיה לו קל יותר וכדאי יותר למכור את הפניקס יחד עם אייל לפידות מאשר בלעדיו (נכון להיום אף אחד לא באמת רוצה את המציאה) - על המפקחת סלינגר בגיבוי לפיד וראש הממשלה בנימין נתניהו, להבהיר ולהוכיח לתשובה שהוא טועה, שזה בדיוק להפך, שתמיכה בדרישות השכר של לפידות דווקא מרחיקה קונים ומורידה את המחיר.

ההסדרניק של הדור. אילן בן דב. אחרי שלושה הסדרי חוב-תספורות-קיצוצים, למחזיקי אג"ח טאו, סאני, וסקיילקס, עכשיו חיים סבן, השותף בפרטנר, וסמסונג, יצרנית הניידים מקוריאה שעליה עשה בן דב את הקריירה שלו, בדרך להביא אותו למספרה הקרובה. עוד סיפור על מה שקורה לאלה שניצלו בציניות עסקית את עולם הרוח, הנזירים הבודהיסטיים, הרבנים והקבליסטים היהודים כדי להפוך עצמם לאמינים ולגרוף כספי ציבור.

ההסתבכות של השנה. הוועדה למלחמה בעוני, בראשות אלי אלאלוף, מתקשה ומסתבכת כל הדרך להמלצות. קל ונוח לומר שמדובר בבעיה פוליטית, שהאג'נדה הכלכלית-חברתית של מפלגות הקואליציה הנוכחית לא תאפשר להוסיף כמה מיליארדים בשנה עבור קצבאות למיניהן.

האמת הידועה היא ששום קואליציה, שהייתה ושתהיה, מהשמאל ומהימין, לא תוכל לעשות את זה. חברי הוועדה ידעו את זה מלכתחילה, לפני שסימנו להם למטרה לצמצם בחצי את מספר העניים בתוך עשור, ולעשות את זה באמצעות הזרמות מדינה.

השלב הראשון הקשה והבעייתי (שהוצע אבל נדחה במהירות) היה אמור להיות הגדרת העוני, ומיפוי האוכלוסייה המוגדרת היום ענייה. זה אומר שהוועדה אמורה לקבוע דרך למלחמה בעוני באמצעות מעבר מסיבי אמיתי לעבודה והשתכרות נאותה של מבוגרים, נשים, ערבים, חרדים, מוגבלים, מובטלים כרוניים וחסרי מקצוע.

לזה ללוות קביעה מקדמית מיהם אלה שהמדינה חייבת להגדיל להם את הסיוע, למשל קשישים החיים רק מקצבת הביטוח הלאומי, ילדים בסיכון ונכים קשים בגוף ונפש. ברגע שהוועדה הפכה עצמה למשאבה של כספים - היא חרצה בעצמה את גורלה.

stella-k@globes.co.il