רדיפת מועמדים?

טענות הרדיפה הפוליטית ("עשו לי סיכול ממוקד"), שמעלים חבר הכנסת בנימין (פואד) בן-אליעזר ומקורביו, מאז שהוא זומן לחקירה באזהרה במשטרה 4 ימים בלבד לפני הבחירות לנשיאות המדינה, אינן מקוריות.

גם השר סילבן שלום, שנחקר בחשד להטרדה מינית, טען כי החקירה (שהסתיימה בלא כלום) החלה בשל מידע שהעבירו גורמים פוליטיים שביקשו להדיחו מהמירוץ לנשיאות.

טענות דומות העלה גם ח"כ מאיר שטרית. כמעט כל פוליטיקאי ישראלי שנחקר באזהרה במשטרה או הועמד לדין בשנים האחרונות, העלה בשלב זה או אחר את הטענה כי מאחורי החקירה עומדים גורמים פוליטיים.

מתברר כי במרבית המקרים הטענות הללו אינן משוללות יסוד. להיפך. תהיה זו נאיביות או טיפשות לחשוב שאין קשר בין החקירות של בן-אליעזר ושל סילבן שלום לבין ההתמודדות רבת האמוציות על ירושת הנשיא שמעון פרס.

התופעה הזו היא בעייתית, שכן במדינה דמוקרטית המשטרה והפרקליטות מחויבות לפעול באופן אובייקטיבי וללא משוא-פנים, ואסור להן לשמש כלי-שרת בידי גורמים פוליטיים שמבקשים לחסל את יריביהם.

אבל יש גם פן אחר לדברים - שאותם אינטרסים רבי-עוצמה שעומדים בבסיס השחיתות הציבורית ומאפשרים את קיומה, הם גם היחידים שיכולים להביא לחשיפתה. לכן, חשיפת הפרשות הללו על רקע מאבקים פוליטיים רבי-עוצמה היא בעייתית, אבל גם הגיונית, שכן רק במצבי קיצון פוליטיים יש לשותפים לקשר השתיקה של השחיתות, הסחי ועקיפת החוק אינטרס להפר אותו ולחשוף את המעשים האסורים.

במילים אחרות, בעולם מושלם, המידע המפליל לכאורה על בן-אליעזר, שלום וחבריהם היה נמסר לגורמי אכיפת החוק מזמן, מהטעם הפשוט שמדובר במעשים לא ראויים שראוי היה לחשוף בהקדם ולמגר אותם. אבל בישראל של 2014 נראה כי מידע בעייתי כזה יכול להגיע למשטרה רק כאשר הוא משרת אינטרסים של הצד שחושף אותו.

המסקנה היא, שלמרות הבעייתיות של העיתוי, אם בן-אליעזר אכן ביצע את המיוחס לו (בתקווה שייצא נקי מכל רבב) - עדיף שהדברים ייחשפו בעיתוי הבעייתי הנוכחי, מאשר לא ייחשפו כלל. למרבה הצער, אלה הן כנראה שתי האלטרנטיבות היחידות הקיימות.

אדם נוסף שטוען זה שנים כי מתנהל נגדו "מסע רדיפה" הוא ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. בניגוד לשמות שהוזכרו, במקרה של אולמרט הוכח שזה שהוא אינו פרנואיד לא אומר שהוא אינו אשם.

אולמרט הורשע בלקיחת שוחד של מאות אלפי שקלים במשפט פרשת הולילנד; וגם בפרשת טלנסקי, שבה זוכה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, והיא נדונה כעת שוב בערעור בבית המשפט העליון, מצבו נחשב לרע, בשל הראיות החדשות שמספקת נגדו לכאורה שולה זקן.

אבל גם מי שמאמין, בדומה לכותב שורות אלה, כי סיפור "הרדיפה" של אולמרט ומקורביו הוא שקרי, ושהפרקליטות ממלאת את תפקידה ומבקשת למצות את הדין עמו בגין כלל מעשיו - ראוי שיתהה האם האינטרס הציבורי מחייב את מיצוי הדין עם אולמרט גם בפרשה הנוספת והשלישית שבה הוא חשוד.

מדובר בפרשה שבה חשוד אולמרט בהדחת עד ובשיבוש מהלכי משפט פרשת הולילנד, בכך שהניא לכאורה את שולה זקן מלחתום על הסדר טיעון בתיק, שמנוגד לאינטרסים שלו.

בשונה מפרשות טלנסקי והולילנד, שבהן אולמרט הואשם במעשי שחיתות חמורים שאותם ביצע בעת שכיהן כנבחר ציבור, ולכן האינטרס במיצוי הדין עמו הוא גדול מאוד, החשדות נגדו בתיק השלישי נוגעים למעשים שביצע לכאורה כנאשם בתיק פלילי שנלחם על חייו. מעשים שלא היה בהם אלמנט של בגידה באמון הציבור.

יתרה מכך, העובדה שאולמרט השפיע לאורך השנים על זקן שלא תעיד נגדו, הייתה ידועה. אפילו השופט המחוזי דוד רוזן, שאינו נמנה עם מעריצי אולמרט, ציין כי הוא הודה שמימן את הגנתה של זקן במשפט ראשונטורס-טלנסקי, שבו היא בחרה שלא להעיד.

אז מה נזכרתם עכשיו? ומעל כל אלה, בין אם אולמרט יועמד לדין בפרשת השיבוש ובין אם לאו, את עונשו הכבד הוא כבר קיבל. העמדתו לדין בתיק הנוסף לא תעלה ולא תוריד.

את משאבי הציבור שמשקיעה המדינה בתיקי אולמרט, עדיף לנתב להוכחת טענותיה בתיקי השחיתות המרכזיים שבהם הוא מואשם ואשר נדונים בהליכי ערעור, ולא בתיק חסר חשיבות כמעט.