כדי להבין את המטמורפוזה שעברה מכבי ת"א בשמונה חודשים אפשר לקחת את המשחק הראשון שלה בליגה נגד מכבי חיפה (אוקטובר 2013) ואת זה של אתמול (א'). במשחק ששוחק ממש בתחילת העונה קיבלו שון ג'יימס, אינגלס ויוגב אוחיון הכי הרבה דקות (ביחד עם לנדסברג ובלו). ג'ייק כהן פתח בחמישייה. נשמע מצחיק, אה?
מהחבורה הזאת רק אינגלס זכה להזיע טיפה אתמול על המגרש. ג'יימס נכנע בינואר לגב שלו, אוחיון פצוע, ג'ייק כהן עזב מזמן. זו לא יהיה הימור גדול מדי להגיד שאם בלאט היה מתעקש על הקבוצה ההיא של אוקטובר 2013, מכבי לא הייתה זוכה באליפות אירופה וגם לא מגיעה למילאנו.
יותר מדי אנשים מעלים את השאלה מה היה קורה העונה אילו שון ג'יימס לא היה נפצע ובלאט לא היה נאלץ להוציא את טיוס מהפריזר. או מה היה קורה אם בלאט היה "שומע את הקולות" ומתייאש בסופו של דבר מטייריס רייס, שולח אותו הביתה, וממשיך את העונה עם יוגב אוחיון. ב"משחק העונה" הראשון של מכבי העונה, נגד הפועל ירושלים בדצמבר במלחה, רייס כבר היה מבחינה מקצועית עם רגל על המטוס כשקיבל רק שלוש דקות מבלאט באותו ערב. מה נהייה ממנו מאז? אלוהים ישמור.
***
תצוגת הדומיננטיות של רייס אתמול ברוממה היא דבר שלא נראה שנים במכבי ת"א. הוא היה אחראי ישירות ל-45 נקודות מתוך ה-81 שמכבי קלעה (30 נקודות שקלע ועוד 15 נקודות מאסיסטים שמסר). כשמדברים על לחץ של מאמן לעמוד מול הנהלה ואוהדים זה בדיוק העניין הזה. לא תמיד יש את אורך הרוח לחכות לשחקן שיעלה על העגלה. אבל ההיסטוריה של השנים האחרונות במכבי הראתה שמאמן שלא עמד בלחץ והלך על חילופי שחקנים במהלך העונה לא הרוויח כלום. החוכמה היא כמובן לדעת עד מתי לנסות ולהתעקש. גם בעונה שעברה בלאט מתח ומתח את גבולות הסבלנות שלו והאמין בניק-קיינר מדלי, התעקשות שנראתה כבר מגוחכת, עד שנשבר לו ממנו בפלייאוף ורק אז הוריד אותו לספסל. השנה הוא מתח את גבולות הסבלנות עם אינגלס עד שהחליט לקזז אותו בסדרת הפלייאוף מול אילת. עם רייס היה לו טיפה יותר קל, לא רק בגלל שראה בו יהלום גולמי שאף אחד אחר לא הצליח לזהות, אלא גם בגלל שאוחיון ממשיך להבהיר שהוא לעולם לא יהיה יותר מרכז בינוני.
אנחנו נוטים לדבר על בניית סגל לרוחב והיעדר סופרסטארים כמשהו לגנאי. בטח כשזה קורה עם שחקנים שמסומנים מהיום הראשון שהגיעו כ"בינוניים". במקרה של מכבי סוגיית הבינוניות היא כתם שדבק בשחקנים הללו בגלל שבאו כלא מוכחים. ערימת שמות סתמית. היקמן, סמית, טיוס, ג'יימס, רייס, אינגלס. לא שמות שמישהו באירופה היה מוכן להרים מהרצפה. אבל אחרי כמה זמן/נקודות/משחקים שחקן פורץ את קליפת הבינוניות. ריקי היקמן הבינוני שהגיע למכבי בתחילת העונה שעברה הוא שחקן אחר לגמרי. במונחים אירופיים (15.6 נק' בהצלבה ובפיינל-פור) הוא כוכב. כבר כל כך הרבה שנים שלא היו למכבי כל כך הרבה שחקנים "בינוניים" שיכולים לפלרטט עם רף ה-30 נקודות בערב. יש לה השנה ארבעה שחקנים שכבר נגעו ב-30 נקודות - לנדסברג (קלע העונה 32), רייס (אתמול 30), היקמן ודווין סמית. בלו, פניני וסופו הם שחקנים שנוגעים ב-20 נקודות כששורה עליהם הרוח. טיוס בדרך לשם.
לגבי סופרסטאר שמכבי לא הביאה? כל אירופה ראתה אותו מוצג לראווה בחודש האחרון. מכבי רק לא ידעה שהיא הביאה כזה בתחילת העונה.
***
התוצאה במשחק אתמול נראית על פניו כסיום הסיפור. מכבי באמת טובה יותר. היא שיחקה העונה בהמון משחקים חשובים, והמשחק ביום רביעי הוא במגרש הביתי שלה מול הקהל שלה, ומול יריבה הרבה פחות טובה ממילאנו, צסק"א או ריאל. אבל דווקא העונה הזאת הראתה שאם יש מקום שבו מכבי יכולה ליפול בו הוא במשחקים שאליהם היא מגיעה כפייבוריטית ברורה מדי. גם החוק הרוסי עדיין קושר לה את הידיים ומסבך לה את העניינים וגורם לבלאט ללכת לא תמיד עם ההרכב שהיה רוצה לראות על המגרש.
חיפה? היא יכולה להרגיש די אופטימית, אם הצליחה לעמוד כמעט ראש בראש מול אלופת אירופה במשחק שרק שני שחקנים שלה הופיעו אליו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
