מדוע סלקום ופרטנר לא ממהרות להיכנס לתחום הטלוויזיה?

המחלקה הכלכלית באחת מחברות הסלולר הכינה מסמך, אשר תוכנו הובא לידי "גלובס", לגבי כניסה לשוק הטלוויזיה. בשורה התחתונה המהלך מוגדר כ"עסק בסיכון גבוה".

הסיכון הראשון והבסיסי הוא שהתחום יכול להניב הפסדים או להציג תשואה נמוכה על ההשקעה, אך הסיכון הנוסף הוא שמהלך כזה יפגע בעסקי הליבה של החברה, כלומר בפעילות הסלולר שלה.

הכוונה היא שאם לקוח יקבל מהחברה מוצר פחת מוצלח ביחס לשידורי הטלוויזיה של yes והוט, הוא עלול לוותר על כל החבילה שלו ולנטוש את החברה, גם אם הוא מרוצה משירותי הסלולר.

התסריט הזה אינו הזוי. הוא נשען על ניסיון שהראה שבמודל של חבילות תקשורת, שבו הלקוח קונה מספק אחד את כל שירותי התקשורת שלו והוא אינו מרוצה מאחד המוצרים, הוא עשוי לוותר על כל החבילה ולעבור למפעיל אחר.

כאשר מדובר במוצר כמו טלוויזיה שיש לו רגישויות ספציפיות (רגישות לבעיות קליטה כאשר מדובר על תוכן שמועבר דרך האינטרנט או דרך עידן פלוס ו/או היעדר תוכן מספק), מצב כזה עלול לפגוע בחוויית הרכישה הכוללת של הלקוח.

תתארו לעצמכם מצב שבו סלקום או פרטנר נאלצות להתמודד עם בעיה כזו. זה עלול להיות לא נעים, בלשון המעטה, להשקיע עשרות מיליוני שקלים בפרויקט טלוויזיוני שעשוי להניב רווחיות מוגבלת - לטענת החברות - ולסכן במקביל את פעילות הליבה.

כמויות מידע

מדוע הנושא הזה רלוונטי כעת יותר מתמיד? משום שלאחרונה הסיר הממונה על ההגבלים העסקיים את המכשול העיקרי שמנע את כניסתן של השתיים לתחום הטלוויזיה, ואף על-פי כן הן עדיין לא נכנסות.

בשנים האחרונות ניהלו פרטנר וסלקום, וכנ"ל גם ספקיות אינטרנט אחרות, מאבק חריף שמטרתו להביא לביטול התשלום שהן משלמות לחברות התשתית בזק והוט, שמספקות להן את הנגישות ללקוחות. ההסכם, שקיבל את הכינוי 'הסכם הג'יגות', קובע כי כל ספקית משלמת עבור איסוף המידע והפצתו לחברת התשתית שמספקת את הנגישות.

רק לפני שנתיים-שלוש הספקיות איימו שבלי ביטול ההסכם, הן לא ייכנסו לטלוויזיה, כי מה שיקרה הוא שבגלל שהטלוויזיה תעבור על גבי האינטרנט, הרי שכמויות המידע שהשירות ידרוש יהפוך את הפרויקט ללא כלכלי.

והנה, רק לאחרונה הציל הממונה על ההגבלים העסקיים את כל העסק, ועדיין כלום לא קורה. הממונה, בתבונה רבה, קבע שבתמורה למיזוג בזק-yes, בזק לא תוכל לגבות תשלום עבור הג'יגות. מה שלא עשה משרד התקשורת לאורך שנים רבות, עשה הממונה באבחת קולמוס.

בזק לא התנגדה כי עבורה שווה לשלם את המחיר בתמורה למיזוג עם yes. זה לכאורה אמור היה להספיק לפרטנר וסלקום, והיה מצופה שנראה את שתיהן כבר בשוק הטלוויזיה, אך זה לא קורה.

בשיחות של שר התקשורת גלעד ארדן עם סלקום ופרטנר נושא הטלוויזיה הוא הדבר העיקרי שמעניין אותו, וגם הוא לא מבין מדוע הן לא נכנסות. כאשר פונים אליהן ושואלים מה בכוונתן לעשות, נדמה כי רב הנסתר על הגלוי. סלקום קצת יותר מתקדמת מפרטנר שלא ממהרת לקפוץ למים, ובכל זאת היא אומרת שתיכנס לשוק, אבל לא אומרת מתי.

אין מנוס מלהגיע למסקנה שהטלוויזיה היא עבורן הרפתקה שהן לא ששות להיכנס אליה, אך הן יעשו זאת משיקולים אחרים, שקשורים בעיקר לפחד שתוביל האסדרה של משרד התקשורת אשר תיצור קבוצות תקשורת ובעיקר, מפני כוחה של בזק שתהפוך לקבוצה מאוחדת ומאיימת. בינתיים הן מנסות להשיג עוד הישג בקשר למחירי השימוש בתשתיות בזק והוט לגבי האינטרנט, דרך אסדרת 'השוק הסיטונאי'.

האם שמתם לב שבחודשים האחרונים משרד התקשורת כבר לא מציב את השוק הסיטונאי בראש מעייניו? נדמה כי המשרד נקלע לתסבוכת כה עמוקה שהוא פשוט אינו יודע לצאת ממנה. לאחר שנים של עבודה על יצירת מודל חדש שמטרתו הגברת התחרות בשוק התקשורת הקווית, נראה כי האנרגיה של המשרד ממוקדת כעת בדברים אחרים. למרות כל ההבטחות מרקיעות-השחקים על הטובה שתצמח למשק מהשוק הסיטונאי החדש, בפועל לא קורה כלום.

בזק והוט מרוויחות זמן

בזק נלחמת מלחמת חורמה במחירים שקבע המשרד לגבי שימוש בתשתיותיה, ופרטנר וסלקום נלחמות את אותה המלחמה על מנת שהמחיר יהיה נמוך יותר.

המצב הזה משתק מכיוון שהמשרד אינו מסוגל ואינו בנוי לטפל בסוגיות כה מורכבות. גם אם יגיעו למחירים שאותם יכפו על בזק, בסופו של דבר עסק שבנוי על כפייה לא יעבוד היטב. שוב הוכח בפעם המי יודע כמה שרק רגולציה פשוטה וברורה, כזו שניתנת לאכיפה בקלות יחסית, תצליח לעבוד.

מדיניות של קביעת שוק סיטונאי היא ההיפך הגמור מכך. היא מורכבת ומסובכת, היא מייצרת חובה מצד משרד התקשורת כל הזמן לפקח ולהקדיש משאבים עצומים למחלוקות ולסכסוכים בין החברות, ובקיצור היא לא יעילה. ארדן עשוי למצוא את עצמו כופה על המפעילים שוק סיטונאי, שתרומתו שולית.

בינתיים בזק והוט מרוויחות זמן. ככל שאסדרת השוק מתעכבת, בזק והוט מתחזקות, ופרטנר וסלקום נחלשות. ככל שהתחרות בסלולר מחריפה, הן נחלשות ויכולות להקדיש פחות ופחות מאמצים לשוק הקווי ולטלוויזיה.

בסוף ארדן ימצא את עצמו נאלץ לחזור לאמת הבסיסית שהיא שאין סיכוי להתחרות בבזק ובהוט על-ידי כך שייאלצו אותן למכור את התשתיות שלהן במחירים מפוקחים. הסיכוי ליצירת תחרות עובר במקום אחר בכלל, והוא לקבוע תוואי שמי שמוכר את שירותי התשתית של בזק והוט הן ספקיות האינטרנט. זה מיד מציף את שאלת ההפרדה המבנית בבזק, ושם קבור הכלב.