בתערוכה "קלנדיה" מציבה נורית ירדן את הצופה בנקודת מבטה ומעבירה אליו חוויה מצטברת, הנבנית בהדרגה מבעד לצילום הנפלא. קודם מתגבש לעינינו היופי: הצבעוניות האקזוטית של פירות בשלים, של פני ילדים בחולצות מהוהות או שלל מכוניות ישנות, נדחקות בפקק חסר סדר ומשעשע כמעט - כמו להתבונן בארץ רחוקה; הקומפוזיציה הפואטית של שני עפיפונים השואפים מעלה, כמעט יוני שלום בדוגמת הסוואה צבאית; הרומנטיקה של מגדל הפיקוח, צללית על רקע השקיעה הצובעת את השמים.
את האשליה המנותקת הזו היא לוקחת רחוק עוד יותר, כשהיא מטביעה חלק מהתמונות בפורמט גלויית נוף ישנה, בסגנון גלויות המזכרת והתיעוד של נוסעים בעולם. הגלויות שלה הן במראה מובהק של גלויות אירופיות, שנפוצו במזרח ובמערב אירופה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה - בהדפסת צבע מוגזמת לעתים, כשמי שאין לו טירה אלגנטית ומונומנטים, מתהדר במראה יומיומי של "החיים כסדרם". אבל מעל כל אלה תלויה, מטאפורית, עננת גילוי נאות: "המתבונן אינו תייר".
ירדן לוקחת אותנו לארץ רחוקה הנמצאת כאן, אצלנו, ודורשת מאתנו להישיר מבט. בעבודתה האמנותית, ירדן היא צלמת-עדות טבעית. גם כשהיא מצלמת סיר מבעבע על כירת המטבח או עשב שוטה מבצבץ מסדקי מדרכה, היא מצליחה להטעין את המראה ברובד סמוי, במתח פנימי ובציפייה להתגלות. והיא עושה זאת ביתר שאת כשהיא מציגה את החומרים שאספה במצלמתה במשך ארבע שנים, שבהן היא מתלווה לצוות מתנדבות מחסום ווטש, היוצא בקביעות למחסום קלנדיה.
תיקון אירוני
"מחסום קלנדיה הוא אזור מעבר: בין ירושלים לרמאללה, בין מדינת ישראל לשטחים הכבושים. מעבר ממדינת חוק (לפחות לכאורה) אל מרחב בו הכללים כולם פרוצים, מקום בו משמשים דין צבאי מיליטריסטי ודין אזרחי בערבובייה, מרחב בו מופרדים בני אדם זה מזה, בשל שיוכם הלאומי", כותבת האוצרת, ד"ר קציעה עלון.
"נקודת המעבר בין טריטוריות בעלות אפיונים אסתטיים שונים. אנו עוברים ממשטר סימנים אסתטי אחד למשנהו...תפישת הנוף 'האחר' מעלה גם בחינה אסתטית נוקבת של תצורות הנוף הישראלי 'המובן מאליו'. צילומיה של ירדן הם תיעוד של נוף שחולל, שנפרץ והושחת. כל כולו מעשה טלאים פרוביזורי, נוף הבנוי משלל מתחמים שנועדו לתת מענה מיידי לצורך לוחץ...הנתונים תחת כיבוש מנועים מן הראייה לטווח רחוק, מן התכנון, מן האכיפה. הנוף הזה הוא שערורייה מושכחת".
את הפריבילגיה שבשכחה הזו החליטה נורית ירדן להשיל מעליה, ולהיחשף לכאב ולקושי, לעוול ולעתים לחסד האנושי הקטן, המתרחשים ביומיום של המחסום. עלון מציינת שבצילום האסתטי ובמבט בסגנון התייר-המדווח היא יוצרת "מהלך של תיקון אירוני". למעשה, היא פותחת כאן פתח למבט המתעלם שלנו, הקהל הישראלי, לחדור מבעד לגדר ההפרדה ולהסתכל למחסום בעיניים.
בית האמנים ע"ש זריצקי, רחוב אלחריזי 9, תל-אביב. עד 22.6
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
