גב הציבור קורס מנטל המס

יש דבר חשוב שבנק ישראל חייב להפסיק לעשות, אם הוא שואף לא לפגוע בכלכלת המדינה - להפסיק לדבר על כך שצריך להעלות מסים; גם אם העלאת מסים מוצגת ככורח בשל התחזיות קודרות על היקף הגירעון התקציבי.

אם בנק ישראל טוען כי צפוי גירעון תקציבי עמוק, על-פי הניתוחים והחיזויים של אנשיו, מוטב שיציג נתונים אלה בלי לצרף להם את המלצת הקבע - כי לא יהיה מנוס מלהעלות את המסים כדי לצמצם את הגירעון התקציבי. מה צריך לעשות כדי לצמצם את הגירעון - זאת משימה שנמצאת באחריות משרד האוצר, ולא באחריות בנק ישראל; לכן, המלצתו מיותרת וגם שגויה.

יש משהו מקומם בכך שעובדי ציבור, שמעולם לא נשאו בסיכון עסקי כלשהו, שמשרתם מובטחת ומשוריינת עד גיל הפרישה ושהם נהנים משכר גבוה ומפנסיה מרופדת, לא חדלים מלומר לנו שצריך להעלות את נטל המס על כלל עם ישראל.

הבעיה טמונה בעיקר בכך, שבהעלאת מסים, אם אכן תתבצע, אין תועלת אמיתית ותרומה לצמצום הגירעון, להיפך. בשל מעמדו המכובד וגם בשל שפרסומיו מוצגים בדרך לעומתית למדיניות האוצר, הפרסומים של בנק ישראל זוכים להבלטה רבה במדיה, והם גם הופכים ליוצרי אווירה. הם יוצרים אווירה שלא יהיה מנוס מלהעלות מסים בישראל רוויית המסים, אווירה שיש לה השפעות שליליות עמוקות על הכלכלה וצמיחתה.

שיעורי המס עולים בתלילות ובמהירות

סקירה קצרה של מערכת המס הקיימת היום מוכיחה כי פרט לשכבה מאוד צרה הנהנית מהטבות-מס מופלגות או מרמות הכנסה מופלגות, אין כאן בעצם איפה להעלות מסים. יחיד הרוצה לפתוח עסק או להמשיך בקיומו של עסק, אם במסגרת של חברה בע"מ או בהתאם לשיעורי המס המוטלים על הכנסת יחיד, מוצא עצמו בשני המקרים נתון לשיעורי מס הנוטלים מחצית מרווחיו.

שיעורי מס-ההכנסה על הכנסת יחידים, עולים בתלילות ובמהירות. הם מגיעים היום ל-43% במדרגת הכנסה של 14 אלף שקל; ול-46% ברמת הכנסה של 21 אלף שקל.

על עסק שמתנהל כחברה בע"מ, מוטל מס על הרווחים מהשקל הראשון של 26.5%; ועל משיכת רווחים 30% או 32%. על צריכה, בין שהיא צריכת מותרות או בסיסית, משלמים כולנו 18% מע"מ, להוציא ירקות ופירות ושירותי תיירות חוץ.

משפחה ממוצעת שזקוקה לרכב פרטי לצורך תפקודה, תשלם על רכישת רכב רגיל 83% מס קנייה, ועוד 7% מכס ועוד 18% מע"מ. על צריכה שוטפת של בנזין ישלם בעל המכונית בתחנת הדלק 7.52 שקל לליטר, כאשר שיעור הבלו הוא 40.3% מהמחיר. יותר משלושה שקלים לכל ליטר.

אם בנק ישראל מגיע למסקנה שצריך להעלות מסים, עליו להיות רציני. לא להסתפק באמירות כלליות ושטחיות, אלא לקבל יותר אחריות, ולומר לנו אילו מסים הוא מציע להעלות, איפה, ומה תהיה ההשפעה של העלאת המסים על המשק והכלכלה.

נראה כי ההנחה הבסיסית של בנק ישראל היא שגויה. בניגוד לטענתו, היקף הכנסות המדינה מהמסים מושפע מהיקף הפעילות הכלכלית יותר מאשר ממספר המסים ומשיעורי המס. שיעורי מס גבוהים לא בהכרח תורמים לגידול בהכנסות המדינה. יש נקודה שמעבר לה רמת המיסוי הופכת לבלתי-נסבלת, ומשפיעה ישירות על צמצום הצריכה המקומית ועל האטת הצמיחה.

אם נצרף לכל שורת המסים גם את מס הארנונה הגבוה, העולה דרך קבע, וכבר הגענו לאותה נקודה שהיקף המסים מצמצם מאוד את כוח הקנייה של הציבור; דבר שאף פוגע קשה במוטיבציה של בעלי העסקים, בעיקר הקטנים והבינוניים, לקיים או לבנות עסקים חדשים.

בנקודת זמן זו, מסים חדשים או העלאת שיעורם של מסים קיימים לא יתרמו לגידול בהכנסות המדינה. גם המצגת להשוואה הבינלאומית, הנעשית מפעם לפעם על-ידי בנק ישראל, ואשר לפיה היקף המסים בישראל יחסית לתוצר הלאומי הוא עדיין נמוך מכמה מדינות רווחה סקנדינביות, תלושה ואינה רלבנטית לממציאות הישראלית.

טיפול בכול "גוזלי המשאבים"

כ-50% מכלל המועסקים בישראל אינם משלמים מס-הכנסה. אם רוצים לבחון את משקל המס והשפעותיו על כלל האוכלוסייה, יש לבחון זאת מול אותו חלק מן הציבור שכן משלם מסים על הכנסותיו. לא חלק המסים בכלל התוצר הוא הקובע, אלא ההשפעה שיש למסים על אותו מגזר המניע את הצמיחה.

יתר על כן, הייתי מצפה שאם אכן בנק ישראל רוצה לתרום לחשיבה פורייה ונכונה באשר לצמצום הגירעון התקציבי, היה עליו לטפל קודם כול בפטורים ובהטבות-המס לפני שהוא מציע להטיל מסים נוספים. ראוי שבנק ישראל יבחן את כלל הטבות-המס, שהיקפן מגיע ל-44.5 מיליארד שקל, ויציע לנו איפה לבטל או לצמצם חלק חשוב מהטבות-מס אלה, כתפיסת עבודה מועדפת לצורך הגדלת הכנסות המדינה. הטיפול בפטורי ובהטבות המס צריך לעמוד בסדר העדיפויות כל אימת שנדרשים לצמצום הגירעון התקציבי.

וישנו גם הצד של ההוצאות. על בנק ישראל לחקור ולהצביע היכן רצוי ונכון לקצץ בהוצאות המדינה. לא בשירותי הרווחה, אלא קודם כול בפנסיות המופלגות שצמחו וגדלו עם השנים, נוסף לבנק ישראל עצמו, גם במערכת המשפט ומערכות הביטחון. הייתי מצפה מבנק ישראל, שיבחן את שיעור הגידול של המגזר הציבורי כולו מול הגידול באוכלוסייה בעשר השנים האחרונות, ויסמן היכן גדל המגזר הציבורי שלא לצורך, כי מדובר בהוצאות אדירות הגוזלות משאבים לאומיים מהמגזר העסקי והצרכני.

טיפול בכל "גוזלי המשאבים" האלה יתרום לצמצום הגירעון התקציבי, ובנק ישראל, שאינו גוף פוליטי, יכול לגבש עמדות עצמאיות ובלתי תלויות לטיפול נכון יותר בגירעון של ישראל.