אגרת חוב חברתית

המצב בבתי הסוהר ממחיש היטב את הצורך בשינוי הממשק בין המגזר הפרטי, החברתי והממשלתי.

"דילמת האסיר", אחת הבעיות המוכרות ביותר בתורת המשחקים, ממחישה מצב בו שיתוף פעולה יביא תועלת רבה יותר לשני הצדדים מאשר מצב בו כל צד פועל על דעת עצמו למקסום תועלותיו, ללא תקשורת עם האחר.

הדילמה הזו מאפיינת כיום את הממשק בין העולם החברתי לעסקי. העולם מחפש מודל שבו שירותים חברתיים כגון בריאות, חינוך וכו' יהיו בני קיימא, ניתן יהיה להרחיב ולהנגיש אותם לאזרחים רבים יותר, עם כמה שפחות מגבלות תקציביות. תחשבו שניתן היה לפתח את מערכת החינוך הציבורית כמו שניתן לפתח את הבינתחומי בהרצליה. איך מביאים לכך ששירותים חברתיים יניבו הכנסות ורווחים שיאפשרו הרחבה, התפתחות והנגשתם לכל אזרח באשר הוא תוך הקטנת המגבלות התקציביות ותוך שמירה על המהות החברתית והציבורית שלהם.

דוגמה טובה לאיך לא לעשות זאת היא הפרטה. זו דוגמה למצב בו כל צד פועל עצמאית וכמו בדילמת האסיר, התוצאה רחוקה מלהיות אידיאלית. הפרטה היא העברת פעילות שבעבר נוהלה ותופעלה על ידי המדינה לידיים פרטיות, שפונקציית המטרה היחידה שלהן היא יצירת מקורות הכנסה ורווח. אם רוצים להבין כמה לא הגיוני זה יכול להיות, אז די להסתכל על הפרטת בתי סוהר בארה"ב. האם טוב שבית סוהר יהיה עסק פרטי? בית המשפט העליון בארץ פסק שלא אבל האמריקאים חושבים שהטוב עולה על הרע.

למות מסרטן או מסכין של פורץ?

יצירת רווח מניהול בית סוהר מעלה סדרה מעניינת וברורה של דילמות אתיות - בראש וראשונה עצם המהות האם הגיוני לייצר תמריץ כלכלי להגדלת מספר האסירים ומשך המאסר? האם נכון לאפשר לחברת הניהול למכור לאסירים שירותים, נניח קורסים להכשרה מקצועית הם לגיטמיים? (ובמאמר מוסגר בארץ אסירים יכולים להמיר עבודה פיזית בלימודי קודש אך לא בהכשרה מקצועית מי בדיוק מרוויח מזה? אין תקציב אז אין מה לדבר על שיקום)

ומה לגבי האפשרות שאסיר יוכל לשלם לחברת הניהול אלף דולר ליום לשדרוג של תאו, מזונו, והיחס שהוא מקבל? בארה"ב זה חוקי ולגיטימי. האם הערכתך את הלגיטימיות בפעילות עסקית שכזו משתנה אם קיימת התחייבות לכך ש- 70% מההכנסה המתקבלת הולכת לשדרוג תנאי המחיה והשיקום של כלל האסירים? ואם 99%?

במהותן, דילמות אלו אינן מאוד שונה מדילמת השר"פ (שירות רפואה פרטי) הנידונה בתקשורת הכלכלית בארץ בחודשים האחרונים. בשני המקרים האלטרנטיבה להפרטה היא שהכל ישולם מכספי מיסים. רק שאז התקציב מוגבל ואנחנו חיבים לבחור מה אנחנו רוצים: שיקום אסירים או הגדלת היצע התרופות בסל התרופות? למות מסרטן כי אנחנו לא יכולים לממן את התרופה, או מסכין של פורץ מסומם, לא משוקם אבל בקי בלימודי קודש?

מודל חדש: מדינה-משקיעים-עמותה

בשנים האחרונות מתפתחים בעולם מספר מודלים חדשים העשויים לספק פתרונות טובים יותר מהפתרונות שסופקו בעבר. באנגליה, למשל, גויס הון בדרך של מוצר פיננסי חדש שזכה לשם אג"ח חברתי. בפועל, זהו חוזה בין המשקיעים למדינה שמבטיח כי המשקיעים ירוויחו תשואה של עד 13% אם הם יצליחו להביא להורדת שיעור הפשיעה החוזרת בקרב אסירים משוחררים. האם יש הבדל בין העברת תפעול בית סוהר לחברה פרטית לבין המודל החדש המשלב משולש - מדינה, משקיעים, עמותה המשקמת אסירים? אנחנו חושבים שכן ושההבדל נעוץ בערוצי התקשורת המובנים לתוך הפעילות.

ב"דילמת האסיר" הקלאסית שני פושעים שביצעו פשע משותף, יושבים כל אחד בחדר חקירות אחר וניצבים בפני האפשרויות הבאות: אם שניהם ישתקו שניהם יצאו לחופשי, אם שניהם ידברו שניהם ילכו למאסר ממושך, אם אחד מהם ידבר ורעהו לא אחד ילך למאסר קצר והשני למאסר ארוך. אם הם יכלו לתקשר ברור שהם יכלו להגיע לפתרון האופטימלי. בלי לתקשר כמעט ברור שהפתרון לא יהיה אופטימלי לאף אחד משניהם.

בממשק בין המגזר הממשלתי, החברתי והעסקי, דילמת האסיר מתקיימת כי במרבית המקרים אין ערוצי תקשורת מובנים בתהליכי העבודה. יש חדשנות רבה במודל של אג"ח חברתי, המתפתח במהירות במקומות שונים ולמטרות חברתיות מגוונות. אחד ההיבטים החשובים הוא הבניית תקשורת בין מגזרית ובכך פתרון דילמת האסיר. מתוך כך עולה סיכוי טוב לשיפור התוצאות לאורך זמן.

המחברת, אלה אלקלעי, היא יו"ר IBI ניהול תיקים