"סטטיסטית, נשים זוכות פחות בתחרויות פסנתר"

תחרות הפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין, שהסתיימה ביום חמישי האחרון, השאירה רבים בקהל מאוכזבים. לאכזבה הייתה סיבה עיקרית אחת: הפסנתרנית המקסימה מאריה מאזו, זוכת פרס "חביב הקהל", לא התברגה לאף אחד משלושת המקומות הראשונים בתחרות.

מאזו שבתה את לב הקהל בהופעה כובשת וצנועה, ובנגינה ששילבה ליריות ואינטימיות עם עוצמה, בשלות ועומק הבעה. לי באופן אישי היא נתנה תחושה שהיא מתאחדת ממש עם הפסנתר, בנגינה מלאת גוונים ודקויות וללא שום מניירות מיותרות.

מאזו בלטה מאוד בשלב הגמר גם בהיבטים אובייקטיביים: היא הייתה האישה היחידה מתוך ששת הפיינליסטים, היא מבוגרת יחסית למתחרים האחרים (31), וגם "העזה" לנגן בשלב הגמר עם הפילהרמונית קונצ'רטו אינטימי (הרביעי של בטהובן) ולא גדול ומבריק כמו יתר המתחרים. עבור רבים בקהל היא הייתה הזוכה הוודאית, אבל השופטים חשבו אחרת.

"אני לא מאוכזבת מכך שלא זכיתי, כי לא היו לי ציפיות", אומרת מאזו בראיון ל"גלובס". "בתחרויות אני מתאכזבת רק אם לא ניגנתי היטב, ואני מרגישה שדווקא ניגנתי כפי שרציתי. אני מקבלת את זה שיש שופטים שונים, ולכל אחד יש שיקולים וטעמים משלו. מבחינתי, פרס חביב הקהל הוא הישג בפני עצמו".

יצירה אינטימית ועמוקה

מאזו נולדה במוסקבה, ובגיל 19 נסעה ללמוד בגרמניה שבה היא מתגוררת עד היום. בין מוריה בגרמניה היה הישראלי אריה ורדי, המשמש גם כיו"ר חבר השופטים בתחרות רובינשטיין. היא מנגנת בעיקר מוזיקה קאמרית ורסיטלים, ואומרת כי התזמורת הפילהרמונית הישראלית - שאיתה הופיעה בגמר תחרות רובינשטיין- היא התזמורת החשובה ביותר שאיתה הופיעה עד כה.

כיום היא מתגוררת במינכן עם בעלה, כנר יליד ספרד שמנגן בתזמורת האופרה של העיר. בנוסף להופעותיה כסולנית, הזוג מופיע יחד גם כדואו של פסנתר וכינור. "בעלי היה איתי חלק מהתחרות, וזה מאוד עזר", אומרת מאזו. "הוא מוזיקאי מצוין ומבין אותי באופן עמוק, וההערות שלו תמיד בונות".

בקונצרט הגמר בחרה לנגן את הקונצ'רטו מספר 4 של בטהובן, יצירה אינטימית ועמוקה שאינה מתיזה ניצוצות. זאת בניגוד לזוכים, שבחרו קונצ'רטי רומנטיים גדולים ומבריקים יותר. היא אומרת כי היא שלמה לגמרי עם הבחירה, למרות שהכירה בבעייתיות הגלומה בה. "סטטיסטית, ביצועים של רחמנינוב וצ'ייקובסקי מקבלים יותר קולות", היא אומרת. "אבל מה שחשוב לי זה שבחרתי יצירה שאני אוהבת, ושהצלחתי לרגש את הקהל".

- בדיעבד את לא מתחרטת על הבחירה?

"לא, אני מאוד שמחה בה. זו היצירה שבה יכולתי להציג את עצמי בצורה הטובה ביותר. יש לי ברפרטואר 20 קונצ'רטי שונים, אבל הרביעי של בטהובן הוא זה שהכי קרוב אליי. זו המוזיקה הכי טהורה שיש".

- גם סגנון הנגינה שלך היה מאופק ואינטימי, לעומת מתחרים אחרים שעשו פרצופים והעוויות בזמן הנגינה.

"יש שני סוגים של מוזיקאים: אלו ששמים את עצמם במרכז, ואלה ששמים את המלחין במרכז ופשוט מנסים להעביר את מה שכתב. לי יותר טבעי הסוג השני. בטהובן כתב מוזיקה פנטסטית, וכל מה שהמבצע צריך לעשות זה לנגן אותה בלי להפריע. זה לגיטימי למבצע להיות במרכז, אבל אם עושים פרצופים והעוויות זה צריך לשכנע. לי זה פחות מתאים".

- היית האישה היחידה מתוך ששת הפיינליסטים. זה מקרי?

"סטטיסטית, ממש לא. הייתי ב-4 תחרויות לאחרונה, ובשלבים הראשונים היה יחס שווה של גברים ונשים. בגמר, לעומת זאת, היו 25 פיינליסטים, שמתוכם רק 5 נשים. לא ברור לי למה זה קורה, אבל זה קורה. קשה להניח שנשים מנגנות פחות טוב מגברים, אז למה יש רק חמישית מהן בגמר?".

- ומהם היחסים המספריים בחבר השופטים?

"אותו מצב. בתחרות רובינשטיין, לדוגמה, היו 14 שופטים, ומתוכם רק שתי נשים. אני לא טוענת שום דבר, ולדעתי מה שחשוב זה איך מנגנים ולא מה הג'נדר. אבל היחסים המספריים האלו ראויים לתשומת-לב".

- אפשר לדבר על סגנון נגינה "נשי" מול "גברי"?

"אני חושבת שלדבר על סגנון 'נשי' יהיה דבר מכליל וצר. לעובדה שאני אישה אין שום משמעות, חוץ מזה שיש לי כפות ידיים קטנות יותר מאלו של גברים. אני יכולה לנגן הכול, אבל צריכה לעבוד על זה יותר מגברים".

מאזו היא בת למשפחה יהודית מרוסיה, ומספרת שהיא חשה קשר מיוחד לארץ. "אני לא מקיימת אורח חיים יהודי, אבל מבחינה תרבותית היהדות תמיד הייתה שם. לכן זה משמעותי עבורי שהקהל פה אהב אותי. אני גאה בזה ומעריכה את זה".

- הספקת ליהנות קצת מישראל?

"במהלך התחרות ראיתי מעט מאוד מתל-אביב, רק מה שרואים מחלון המכונית בדרך לתחרות וממנה. נדהמתי כמה שהעיר תוססת בלילה. זה נראה שבכלל לא הולכים פה לישון. חבל לי שהחמצתי את כל החלק התרבותי כאן, ואני רוצה לחזור ולראות עוד. אשמח מאוד להיות מוזמנת שוב להופיע בישראל".