"סוף עולם"
בימוי: רוני קידר
כמה השראה שהסרט הזה מעורר, וכמה קולנוע משובח יש בו. רוני קידר קיבצה חבורת שחקנים נפלאה בווילה גדולה (כמו נטושה), וללא תסריט, אך עם אינספור תמות, תובנות והנחיות מדויקות, יצרה בתוך ליל צילומים אחד סרט על חברים שמתכנסים יחדיו שעות ספורות לפני שכדור הארץ נחרב.
באמצעות חשיבה אמנותית מקורית, רגישות רבה ושפה קולנועית יוצאת דופן, קידר הצליחה לצרוב תחושה של בדידות וניכור, של טבע אנושי מקולקל, ושל סוף אמיתי.
"בן זקן"
בימוי: אפרת כורם
אפרת כורם, עד לא מכבר המנהלת האמנותית של פסטיבל קולנוע דרום, היא יוצרת מוכשרת. הסרט הקצר שלה, שהיווה את הבסיס ל"בן זקן", הוא סרט מעולה. היכולת שלה לצייר בתמונות ובתנועות מצלמה עולם דל וחנוק, אך עם זאת כזה אשר פורץ ממנו יופי, היא בהחלט מרשימה. אבל ב"בן זקן" היה נחוץ לקבל צוהר רחב יותר אל עולמן הפנימי של הדמויות, והעולם הזה נעדר מהסרט. הדמויות ב"בן זקן" שטוחות, פסיביות מאוד ולא מעניינות. נכון, העולם שבו הן פועלות - שיכון עני באשקלון - מוצג כעולם סגור ומייאש, וזה מסביר מדוע הן כבויות, כמו גם מדוע הדמות הראשית - אב חד-הורי (אלירז שדה) שמתקשה לכלכל את עצמו ואת בתו, הוא דמות לא תפקודית. אבל זה לא מספיק ולא מספק בסרט שאורכו כ-80 דקות. לגבי אלירז שדה בתפקיד הראשי - הליהוק בעייתי משתי בחינות. ראשית, שדה הוא לא שחקן. הוא לא משחק גרוע - הוא לא מדקלם, חלילה - אבל יכולת המשחק שלו מאוד מוגבלת. בסרט קטן שבו כל ניואנס הוא בעל משמעות קריטית, המוגבלות הזו בולטת. שחקן מקצועי יותר יכול היה לשרת את מאפייני הדמות ואת הסרט במידה ניכרת, ולכל הפחות יכול היה למלא כמה מהחללים שבתסריט. שנית, המסר שלא צריך שחקן מקצועי לגילום דמות ראשית, הוא מסר בעייתי, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט פתיחה של פסטיבל, שחלק נכבד מהקהל שלו הוא של סטודנטים לקולנוע.
"אפס ביחסי אנוש"
בימוי: טליה לביא
קומדיה אינטליגנטית ומצחיקה על חיילות חסרות מוטיבציה במשרד שלישות בבסיס שיזפון, בסיס להכשרת מפקדי טנקים וקציני שריון, אי שם בערבה. החיילות - פקידות שכל תפקידן הוא לתייק ניירת ולהכין קפה, מודעות להיותן ב"תחתית שרשרת המזון" של הבסיס, והן חשות היטב את חוסר הסיפוק ואת הדכדוך הנלווה למעמד. במוקד העלילה עומדת חברותן של שתי חיילות - האחת, ביישנית ועם זאת פרועה (דאנה איבגי בתפקיד מצוין), והשנייה, חיילת מפונקת (נלי תגר) החולמת על שירות בקריה. זהו סרט ישראלי מאוד, ומי ששירת בצה"ל מכיר את העולם הזה ואת נפש הדמויות, אך הסיפור כתוב היטב וההומור בו משובח, וככזה הוא חוצה מדינות וצבאות (לא מכבר זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה, וכן בפרס הבימוי הטוב ביותר).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
