פרויקט מיוחד: המונדיאל האחד שאזכור תמיד

מקסיקו 1986 / רון עמיקם
מונדיאל אחרון עם אבא

מונדיאל 86' היה המונדיאל הראשון שכמהתי אליו. הייתי עיתונאי צעיר במדור הספורט של "חדשות", זוטר שבזוטרים. השילוב בין צפייה במשחקים בעיניים מקצועיות לבין קריאה למחרת של שליחי המדור למקסיקו - אלי עזור ואפרים גנור - נראה לי קסום. זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי, כך קיוויתי, להבין לעומק את מה שאני רואה. חוץ מזה, אורוגוואי ובולגריה חביבותיי הגיעו לטורניר, וארגנטינה של דייגו מראדונה, זו שתקעה חודש קודם לכן לנבחרת ישראל (קיבלתי מ"חדשות" כרטיס לשער 2 בר"ג) שביעייה, הבטיחה רבות.

התכוננתי למשחק הפתיחה ב-31 במאי בין איטליה לבולגריה, אלא שרגע לפני משהו השתבש. ב-27 במאי התקיים גמר גביע המדינה הישראלי בין בית"ר ירושלים לשמשון ת"א, גמר ראשון מבחינתי בחדר ההלבשה של המנצחת, כעיתונאי. אבא שלי, הרצל עמיקם ז"ל, בית"רי בדם וחבר הלח"י, נכנס יום קודם לכן לבדיקה בבי"ח תל השומר, צילום כלי דם. הוא ביקש להביא לו למחרת הגמר את העיתון לבית החולים. לא הוא, לא אנחנו, ומה שגרוע מכל - לא רופאיו - ידעו כי היה רגיש לחומרי הניגוד שמוזרקים לגוף. כשהגעתי לבית החולים עם העיתון, התברר כי לקה באירוע מוחי, והפך לתלותי. ככה התחלתי את המונדיאל המשמעותי בחיי.

מכל המשחקים המוקדמים אני זוכר את ה-4-3 בין בלגיה לבריה"מ. ראיתי את המשחק בהבזקים של שתי דקות. צופה בחדר האורחים הגדול במחלקה בשתי התקפות, רץ לאבא לבדוק מה הוא צריך, וחוזר חלילה. כך ראיתי משחק של שבעה שערים, שפספסתי בערך שישה מהם. את "או או או דה מול", שמעתי לראשונה ב"אלה שמות" של עלי מוהר ואריק איינשטיין ז"ל.

קצת לפני רבע הגמר שוחרר אבא הביתה. את שער "יד האלוהים" של מראדונה ראיתי מהסלון, כמו גם את מופע השוערות המופלא של ז'ואל באטס הצרפתי מול ברזיל. כמה ימים אחר כך קיבל אבי אירוע מוחי שני והובהל לוולפסון. נדמה לי שאת הגמר ראיתי עד לשוויון של גרמניה ורצתי לבית החולים. המונדיאל עניין אותי פחות ופחות.

ב-11 ביולי, פחות משבועיים לאחר הנפת הגביע של דייגו מראדונה, נפטר אבא שלי בגיל 68. למרות שמכל המונדיאלים, זה של מקסיקו 1986 היה חשוב לא פחות מזה של מקסיקו 1970 - לעולם לא אוכל לסכם אותו כהלכה.

דרום אפריקה 2010 / אלון זנדר
צונאמי של רגשות

המונדיאלים של ילדותי, 1978 ו-1982, היו בטלוויזיה. תמונות רחוקות של כדורגל. אבל את הכוח והחוויה העוצמתית של גביע העולם אפשר להרגיש רק שם, עם עולם הכדורגל מסביבך, האנשים והאופוריה. לא אשכח את הכיכר בקלן בשתיים בלילה, בה רקדו והשתוללו גרמנים וגרמניות עם אוהדים אפריקאים וקבוצת מתופפים מברזיל ב-2006. אבל מה שסידר לי סופית את הראש היה בדרום אפריקה. צונאמי של רגשות ששטף מיליונים במדינה והפך זרים לחברים.

הציפייה המשולהבת ברחובות שהפגינו תלמידות יהודיות ומהנדסים שחורים יחדיו, שכנעו אותי לראשונה שההפחדות היו שקריות. בגול המדהים של סיפיווה טשאבלאלה במשחק הפתיחה בין דרא"פ למקסיקו (1-1), כבר הייתי שבוי. הכדורגל לא היה מפעים, אבל זה ממילא נדיר. הבלחות גאונות (גרמניה, ברזיל) לצד תצוגות ליצנות (צרפת) ענו על הציפיות. לואיס סוארז מונע במו ידו חצי גמר היסטורי לגאנה. סיפורי כדורגל באים והולכים - אבל אני תדלקתי מפגשים אנושיים. בשוק המכשפים בדרבן, כמו בפאב המסעיר והמטורף אצל צ'ארלי, הקצב המקומי בפוקנג, עיר בת 2,000 תושבים ואצטדיון מונדיאל.

שוחחתי בדרך לאצטדיון ביוהנסבורג עם מובטל שמדבר שמונה שפות וקיבל הכשרה לנהוג באוטובוס. למחרת הוא כבר ליווה אותי ועוד קולגה ברחבי סוואטו, ה"טאונשיפ" בה גדל, והראה לנו את מקורות ההתקוממות. אמן מזמביה מכר לי פסלי מתכת כשסעדתי מטעמים שבישלה טבחית משבט נ'דבלה בפחון של מטר על שניים. חוליגן אנגלי עם כובע של ווסטהאם שמע שאני כותב ל"גלובס", והוריד אותו מיד כדי לחשוף כיפה חרדית - ביומיום הוא רואה חשבון ב"סיטי" של לונדון.

עליתי בטרקטורון עם יינן ממוצא בריטי למרומי הכרמים שלו מעל קייפטאון, כדי לשוחח על עתיד המדינה ותפיסת ה"אובונטו" שמאחדת בין האדם לטבע, לקחתי זוג אמריקאי אוהד ספורט טרמפ מדורבן לרסטנבורג, ליוויתי בפרטוריה שיירה של המכשפה שמגנה על גאנה לפני שישבתי עם קבוצת 'צבעוניים' בבר מצועצע באיזור הקניות היוקרתי סנדטון ביוהנסבורג, ולמדתי להכיר משחקי שתייה חדשים עד צאת נשמתי.

בינות לאוהדים מרחבי העולם שמרגישים כמוני שאין כלום חוץ מכדורגל, ספגתי את ההתלהבות, השמחה, הידידות והכבוד ההדדי. כעיתונאי סקפטי, לא האמנתי שזה קיים: חגיגה משכרת חושים שהיא בועה של קיום אנושי אוטופי, ולו רק לחודש בודד. שם הבנתי, שלמרות השמועות המוקדמות על מותו, כדורגל הנבחרות לא הולך לשום מקום, והמונדיאל לעד ישאיר מפעלים אחרים בצל.

 אוהדי נבחרת דרום אפריקה, מונדיאל 2010 / צלם: רויטרס

גרמניה 2006 / ניר קיפניס
100 אלף שיכורים בשטוטגרט

אני אוהד כדורגל שרוף מאז 1974, אבל ספק אם היה בתולדותיי רגע כדורגל כה מרנין כמו באותו בוקר בשטוטגרט, כשאוהדת חיננית להפליא של נבחרת אנגליה הייתה שיכורה מספיק בכדי להראות לי שגם על תחתוני החוטיני שלה מוטבע (מקדימה, מטבע הדברים) סמל שלושת האריות. הרגע ההוא היה כה משובב נפש לא בגלל מה שאתם חושבים, אלא בגלל העובדה שהוא חיזק אצלי את הבחירה (החסרת כל הגיון ספורטיבי) בנבחרת אנגליה: אומה שמייצרת תחתוני חוטיני עם סמל התאחדות הכדורגל שלה, ועוד יותר מכך - שיש לה אוהדות במצב שכרות מתקדם כבר ב-11 בבוקר, ראויה להערצתי התמידית.

בשנת 2006 החלטתי לעשות מעשה ולהעביר כמעט מחצית מהמונדיאל ברחובותיה של גרמניה. עם כל הכבוד לניסיון להביא את הכדורגל לקהלים חדשים, לפעמים אין טוב מהישן, כלומר - אירופה: רחובות גרמניה מלאו המוני אוהדים שרובם לא אחזו אפילו בכרטיסי כניסה למשחקים. כשנפגשו הולנד וארגנטינה (תיקו אפס מאכזב) בלילה שבו הגעתי לפרנקפורט, המה מתחם האוהדים מעשרות אלפי הולנדים רעשניים וכשהמשכתי למחרת למינכן למשחק שמינית הגמר בין גרמניה לשבדיה, מלאה העיר - מלבד המוני גרמנים צוהלים (הם צהלו גם בסיום) גם בעשרות אלפי שבדים בבלונד-כחול. האווירה של המונדיאל הורגשה בכל מרתף בירה בעיר, מעוררת תקווה מעצם הידיעה כי הנה במרתפים שמהם יצאו הרעיונות המזוויעים ביותר שנודעו לאנושות, מנשבת עתה רוח של אחווה ושלום.

אלא ששום דבר מכל זה לא הכין אותי למה שציפה לי בשטוטגרט: העיר נכבשה בידי קרוב ל-100 אלף אנגלים, רק כשליש מהם בעלי כרטיסי כניסה למשחק. למתחם האוהדים בכיכר המרכזית של העיר הגעתי לקראת 10:00 בבוקר, רק כדי לגלות שהפאבים עובדים כבר במלוא המרץ... עד לצהרי היום (המשחק החל רק אחר הצהרים) התמלאה הכיכר באנגלים ששתו, צהלו, התנגשו עם המשטרה המקומית (ולפעמים גם עם עצמים דוממים), ובעיקר שרו - כשברשימת הלהיטים כיכבו שירי התגרות במארחים, כמו השיר על עשרה מפציצים גרמנים שהיו באוויר, עד שחיל האוויר המלכותי הוריד אותם (עם כוריאוגרפיה מרתקת שמדמה מעוף של "ספיטפייר"...) או השיר הנפלא על "שתי מלחמות עולם וגביע עולמי אחד". הטמפרטורה בחוץ התקרבה ל-37 מעלות ובגלל שההמונים מסביב שתו רק בירה, החליטו המארגנים על מחווה נאה והפעילו זרנוקי מים כלפי השמיים כשהתרסיס הרטוב יורד על האוהדים כגשם. האווירה הייתה כה שיכורה ומחשמלת, עד שבשלב מסוים קיבלנו החלטה: לא נוסעים לאצטדיון, נשארים בכיכר. ההחלטה השתלמה: המשחק היה חלש להחריד, אבל כשכבש דייויד בקהאם את שער הניצחון, פשוט אי אפשר לתאר את התפרצות השמחה.

כעבור שלושה ימים הפסידה אנגליה של סוון גוראן אריקסון לפורטוגל והודחה מהמשך הטורניר. לשמחתי, את המשחק הזה ראיתי כבר בפאב בתל אביב.

איטליה 1990 / אנדרה טבקוף
ברית עם השטן

המטרה הייתה ברורה: להפוך את א' לאוהד כדורגל. במשך השנים הוא דווקא היה נחמד אלינו וקיבל את החולשה שלנו בהשלמה. אבל הפעם החלטנו להראות לו את המשחק היפה. שיראה ויתמכר גם הוא. התערבות קוראים לזה, Intervention בלעז.

וההזדמנות המושלמת נפלה לידינו כפרי בשל בקיץ 1990. גביע העולם באיטליה. הבילד-אפ היה מושלם ולא רק אנחנו, ישראלים ממוצא ברזילאי - תקענו בשופר הכדורגל, אלא כל כלי התקשורת. זה היה דומה למדי לקידום היום של המונדיאל, רק בלי אינטרנט, בלי פרסומות, בלי ערוצי ספורט, בלי רשתות חברתיות, בלי מרצ'נדייז, בלי שלטי חוצות, בלי מבצעים, בלי דילים של חברות התיירות. אבל בלב ההתרגשות הייתה דומה.

הכל היה מושלם: שעות המשחקים, התפאורה האיטלקית וכמובן השידור בצבע בטלוויזיה הענקית של הורי א'. ענקית יחסית, כנראה שמדובר היה באיזה 42 אינץ' אולי 45 אינץ'. בכל מקרה היה מדובר בקופסה מפלצתית וכבדה שכמעט הרגה אותנו כשניסינו להזיז אותה.

איזה משחק בחרנו? מי זוכר. עברו כל כך הרבה שנים. סביר להניח שזה היה של ברזיל בגלל מעורבותם הרגשית של הנוכחים באירוע. כל מה שנשאר בזיכרון זה שהפיצוחים והשתייה נגמרו, ואנחנו צפינו במשחק משמים למדי תוך קריאות "חכה, חכה, זה תכף משתפר" לכיוונו של א'. זה לא. בשנים הראשונות לאחר האירוע, או כשהיה מתקרב איזה מונדיאל, לפעמים א' היה מזכיר לנו את האירוע. עם השנים זה נשכח. לא חושב שא' ראה משחק כדורגל כלשהו מאז.

מונדיאל 1990 נרשם בתולדות הטורניר כאחד הגרועים ביותר. תרמו לזה ממוצע שערים נמוך יחסית של 2.2 למשחק וכן טקטיקות הגנתיות של קבוצות כמו הפיינליסטית ארגנטינה, שכבשה רק חמישה שערים בדרכה לגמר. מערב גרמניה היתה אלופה והשאירה לנו את הרגע הכי מבריק במשחקים - הביטוי של גארי ליניקר האנגלי לאחר שהודח בחצי הגמר על-ידה ונחקק בהיסטוריה: "כדורגל משחקים 90 דקות והגרמנים מנצחים בסוף".

עם זאת, א' למד את השיעור הכי חשוב בכדורגל - שיעור באכזבה. כשאתה מתחיל לאהוד קבוצת כדורגל אתה בעצם כורת ברית עם השטן, לפיה אתה צפוי לבלות את רוב זמנך מאוכזב - בין אם מאיכות המשחק או בין אם זה מהתוצאות. אבל האכזבה נמשכת רק 90 דקות, לפעמים 120 דקות ואז פנדלים, ומקסימום חודש שלם כמו במונדיאל 1990. הפנטזיה מצד שני - נמשכת כל יתר הזמן.