רה"מ מפספס את המטרה

1. ברוח פסטיבל הצהרות ההון השבוע, ברוח ספירת הדירות של הפוליטיקאים והערכת שוויין, וברוח השאלות שמרחפות באופן קבוע מעל נכסים שצברו נבחרי ציבור ("איך הם עשו את הכסף?"), הנה שלוש הצהרות הון שהציבור ישמח בוודאי לחטט בהן. הן ודאי יספקו היטב את יצר הסקרנות הטבעית, גם אם לא בטוח שיענו על כל השאלות המעניינות.

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל: בן 65. בגיל 33 מונה לציר ישראל בוושינגטון, בגיל 35 כבר היה שגריר ישראל באו"ם. לפני כן עשה את המסלול הצבאי והאוניברסיטאי, ובמשך 6 שנים עבד בסקטור הפרטי כשכיר - הוא היה יועץ בחברת הייעוץ הבינלאומיות בוסטון קונסלטינג, מנהל מכון יונתן לחקר הטרור ומנהל שיווק בחברת הרהיטים רים. מגיל 33 ועד היום הוא בפוליטיקה, במגוון תפקידים - מסגן שר החוץ ועד ראש הממשלה - עם משכורת של שכיר. משכורת יפה, לא יותר מזה. יותר מ-40 אלף שקל ברוטו בחודש.

התקופה היחידה שבה לקח פסק זמן מהפוליטיקה הייתה בין 1999 ל-2002, כשלוש שנים בלבד, אחרי שאהוד ברק גבר עליו בבחירות לראשות הממשלה. הוא החליט אז להתאוורר כמרצה מבוקש וכיועץ לחברות היי-טק. נתניהו צבר נכסים בשווי של עשרות מיליוני שקלים, כולל 2 דירות בקיסריה ובירושלים, שבזכות בועת הנדל"ן שוויין עף לשמים. אם תשאלו את מקורביו, הם יגידו שהוא עשה את המכה הגדולה מהרצאות. אם תשאלו את העיתונאי הכלכלי המקורב אליו, הוא יגיד שנתניהו ידוע כאדם מוכשר באופן קיצוני וכבעל יכולות קריאה והבנה יוצאות דופן.

ככה זה, אלה שעושים כסף יגידו לרוב שזה בזכות היותם מוכשרים לעילא ולעילא, ולכן ז ה מגיע להם. כל השאר, אלה שנכשלו, אשמים בכישלונם ובעוניים. ומה עם מי שסווגו כלא מוכשרים באופן קיצוני ובכל זאת עשו כסף? יגידו שהם עשו זאת בקומבינות. אבל מי קובע מיהו מוכשר? זה בעיקר עניין של יחסי ציבור - בפוליטיקה, ברפואה, בניהול תאגידים בסקטור הפרטי ובכל תחום אחר. דבר אחד אפשר לומר: מהרצאות בלבד כלל לא בטוח שעושים כזה כסף גדול.

אהוד ברק, רמטכ"ל לשעבר, ראש ממשלה לשעבר ושר ביטחון לשעבר: הוא אדם פרטי היום וכבר לא חייב בהצהרת הון, אבל היה חייב בה לכאורה עד לפני כשנה. ברק, 72, קפץ לפוליטיקה כמעט מיד לאחר שפרש מהצבא, בגיל 53, עם פנסיה תקציבית של כ-55 אלף שקל בחודש. לאורך קרוב ל-20 שנה בפוליטיקה הוא בילה כ-6 שנים (ברוטו) בסקטור הפרטי, בין 2001 ל-2007. ברק הוא היום מיני-טייקון, עם נכסים המוערכים בעשרות מיליונים.

איך הוא עשה את הכסף הגדול? רק אל תגידו רק הרצאות. תגידו גם תיווך בעסקאות בעלות אופי ביטחוני, ובקיצור ששש... אילו חברות, אילו עסקאות, כמה דמי תיווך, ייעוץ וכל המילים הללו? איש אינו יודע. מה שכן אנחנו יכולים לספר לציבור הוא שהייצוא הביטחוני, במיוחד למדינות "עלומות", הוא מקפצת עושר אדירה ל"סוכנים" ול"מתווכים", ולא פעם הוא מתבצע מתחת לרדאר והרחק מהעין התקשורתית. מקפצת העושר הזאת היא האבא והאמא של "הון-שלטון", של חיכוך בין ממשלות לתאגידי ענק, של אנשים בכירים שיודעים אילו דלתות לפתוח כי הם הכירו אותן היטב. ובכל זאת, העסקאות הללו ודמי התיווך עליהן לחלוטין לא שקופים. מעניין למה. יש כנראה מי שדואג שלעולם לא נדע.

גלעד ארדן, שר התקשורת, פוליטיקאי שלוטש עיניים לבכורה בליכוד, אחרי שנתניהו יפנה את כיסאו: ארדן, רק בן 44, התחיל את הקריירה הפוליטית שלו בגיל צעיר (יו"ר צעירי הליכוד), ולבד מתקופה קצרצרה (פחות משנה) כמנכ"ל החברה הכלכלית של התאחדות הקבלנים בישראל, הוא מבלה את עתותיו בפוליטיקה. ארדן ומשפחתו בנו וילה בסביון על מגרש של חצי דונם שרכש בזמנו מאפריקה ישראל. שווייה של הווילה עומד כיום על כ-7-8 מיליון שקל. (יש לציין כי על הווילה בסביון קיימת משכנתא בסך 3 מיליון שקל) הוא גם רכש דירה להשקעה ברמת אביב ג' בכ-2.5-3 מיליון שקל באמצעות קבוצת רכישה.

כמה אנשים שכירים, עם שכר שנע סביב 40 אלף שקל ברוטו, אתם מכירים שהגיעו לרכוש כזה ובגיל צעיר כל כך? או.קיי, אז זה רכוש ברוטו, לא נטו, ואיש לא יודע כמה הלוואות קיבלה על עצמה משפחת ארדן או אילו ירושות או עזרה כספית היא קיבלה, אם בכלל, ונכון שגם אשתו מפרנסת את המשפחה (עו"ד שלומית ארדן). רגע, רגע, גם אם זה נראה חטטני, זה לא משהו שהציבור צריך לדעת, במיוחד אם ארדן רואה בעצמו יורש פוטנציאלי של נתניהו?

2. הנה תהייה שעולה באופן טבעי: האם פוליטיקאים המחזיקים כמה וכמה דירות בבעלותם, חלקן כדירות להשקעה, מסוגלים להבין או לטפל או שניהם גם יחד בטירוף המחירים בשוק הדיור? האם הם ידחפו לחוקים שימסו, למשל, דמי שכירות מהשקל הראשון? האם הם ידחפו לאכיפה נוקשה בשוק השכירויות? האם מי שמתעשר, לפחות "על הנייר", מבועת הנדל"ן מסוגל להילחם בה למען הציבור שבחר בו?

עוד נחזור לתהייה הזאת, אבל קודם לכן סיפור הקשור בעקיפין, אבל ממש בעקיפין, לדירה להשקעה שרכש ארדן בצפון ת"א. את הסיפור הזה אנחנו מביאים בעזרתה של שלומית צור, כתבת הנדל"ן של "גלובס", והוא אחד מני רבים שזועק לשמים ומשקף את כל הבעיות של שוק הנדל"ן ואת בועת הנדל"ן - מהבעלים של הקרקע (מדינת ישראל), דרך החיכוך הלא בריא עם העיריות והוועדות המקומיות והמחוזיות לתכנון ובנייה ועד יזמי הנדל"ן הפרטיים. התוצאה היא, כרגיל: הציבור מפסיד, אנשים ספורים מתעשרים.

זה הסיפור: ב-2005 שיווקה רשות מקרקעי ישראל במכרז מגרש של 3.1 דונמים המיועד ל"מוסדות/בניינים ציבוריים" בפינת הרחובות בן יוסף ובית צורי בשכונת רמת אביב ג'. אף שמדובר בשכונה יוקרתית ואטרקטיבית, למגרש עצמו, שהוגדר "מגרש מיוחד", היה ערך מוגבל מאחר שהוא לא יועד למגורים. מחיר המינימום שנקבע במכרז שיקף זאת ועמד על כ-5.2 מיליון שקל. במסמכי המכרז צוין שהמגרש יועד במקור להקמת תחנת משטרה, אך משטרת ישראל הודיעה כי אינה רואה צורך בהקמת תחנה במקום. השימושים שהותרו על פי המכרז על הקרקע היו ציבוריים בלבד, למשל מרפאות, בתי ספר, בתי כנסת, תיאטרון, קולנוע וכדומה. מדובר באחד המגרשים האחרונים שלא צמחו עליו בתי מגורים והוא שימש עד אז כגינה ציבורית.

למכרז הוגשו 12 הצעות, רובן בסכומים של 7-9 מיליון שקל, וממוצע ההצעות עמד על 9.5 מיליון שקל. ההצעה הזוכה הפליאה בסכום שנקבה, פי שלושה ממחיר המינימום: 16 מיליון שקל! הזוכה הייתה חברת גימא השקעות בע"מ, בנאמנות עבור חברת מודגל שבבעלות אנשי העסקים דיוויד פדרמן, יעקב גוטנשטיין ואלכס פלס (פטרוכימיים, בבעלות מודגל, נקלעה אחר כך להסדר חוב בהיקף של כמה מאות מיליוני שקלים, אבל זה סיפור אחר לגמרי).

רוני מילוא, ראש עיריית תל אביב לשעבר, התחייב להקים על המגרש גינה ציבורית על שם סמ"ר מיכה גוטליב שנהרג באסון המסוקים והוריו מתגוררים בסמוך למקום. כשהמכרז יצא לדרך, כיהן בתפקיד ראש עיריית תל אביב רון חולדאי. למה שילמו פדרמן ושותפיו פי שלושה ממחיר המינימום למגרש שאמור לשמש כגינה ציבורית או כל מבנה ציבורי אחר? תכף תבינו.

זמן קצר לאחר הזכייה במכרז, קרה מה שקורה עם הרבה מכרזים. קוראים לזה "שינוי ייעוד". כלומר, היזמים פעלו ללא לאות כדי לשנות את ייעוד הקרקע - משימוש ציבורי למגורים. שם הכסף הגדול. בוועדה המקומית לתכנון ובנייה הדעות לגבי שינוי ייעוד הקרקע היו חלוקות וההתנגדויות לתוכנית נערמו והלכו. לבסוף, לפי עדויות מאוחרות, המליצה הוועדה המקומית בת"א לשנות את הייעוד למגורים אבל היזמים בחרו להגיש את התוכנית ישירות לוועדה המחוזית, שהחליטה לאשר את השינוי בייעוד הקרקע. בין חברי הוועדה הרבים היו גם צבי בר, לשעבר ראש עיריית רמת גן, שהיום נלחם על חפותו בפרשה אחרת בבית המשפט, ויעל גרמן, לשעבר ראש עיריית הרצליה והיום שרת הבריאות.

בפרוטוקול הדיון שהתקיים בוועדה המחוזית ב-2008 ובו הוחלט לדחות את ההתנגדויות לתוכנית, נכתב: "נוכח אי מימושו של ייעוד המגרש כמגרש מיוחד לאורך השנים, ולאור עמדת הצוות המקצועי של עיריית תל אביב ובהתאם לבדיקה הפרוגרמתית של היחידה האסטרטגית בעירייה שלפיה אין צורך בשמירת השטח לייעוד ציבורי, סבורה הוועדה כי שינוי ייעוד המגרש כמוצע - ראוי". חולדאי עצמו, צריך להדגיש, מתנגד קולני מאוד לשימוש בקרקעות "חומות" (המיועדות לשימוש ציבורי) לצורך בנייה למגורים. הוא ופדרמן לא מכחישים את קשרי הידידות רבי השנים ביניהם, אבל לזכותו של חולדאי ייאמר שלא נכח בישיבה המכרעת בוועדה המחוזית.

מלאכת שינוי ייעוד הקרקע הושלמה, וביולי 2009 חתמו גימא השקעות ומודגל על הסכם עם קבוצת חג'ג' של האחים צחי ועידו חג'ג', שעל פיו ניתנה לקבוצה אופציה לרכישת המגרש תמורת 81.5 מיליון שקל (שאכן מומשה מאוחר יותר). התוכנית החדשה של הקרקע אפשרה לחג'ג' להקים על המגרש שני בנייני מגורים בני 7 ו-10 קומות, הכוללים 68 דירות יוקרתיות של 5 חדרים ששיווקם החל מ-2.65 מיליון שקל; מיני פנטהאוזים של 6 חדרים ופנטהאוזים.

התוצאה הסופית: ממשלת ישראל הפסידה עשרות מיליוני שקלים - ההפרש בין 16 מיליון שקל ל-81.5 מיליון שקל (יותר מ-60 מיליון שקל ברוטו, לפני היטלי השבחה) - שנוצרו רק בגלל שינוי ייעוד הקרקע וזרמו ליזם פרטי (פדרמן ושותפיו). והשאלה הגדולה: כיצד קרה שממשלת ישראל, באמצעות זרוע הנדל"ן שלה, מינהל מקרקעי ישראל, לא שינתה את הייעוד בעצמה וגרפה את עשרות המיליונים? ולמה בכלל קל כל כך לשנות ייעוד של קרקע שהופך אותה למכרה זהב? והאם זו סתם חלמאות, טיפשות או יד מכוונת שנועדה להעשיר מעטים?

לאחר אישור התוכנית על ידי הוועדה המחוזית בשנת 2009 הגישו חלק מתושבי רמת אביב עתירה מנהלית נגד הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית וחברת גימא השקעות. העתירה חשפה כמה טענות מעניינות: בתחילת 2005 צירפה אליה קבוצת העסקים של יעקב גוטנשטיין ואלכסנדר פלס (שותפיו של פדרמן) את שמואל לסקר, לשעבר יו"ר הוועדה המחוזית (עד כחמישה חודשים קודם לכן) ואת מרדכי קרליץ, לשעבר ראש עיריית בני ברק ולשעבר חבר הוועדה המחוזית. אתם, הקוראים, מוזמנים לדמיין בשביל מה צריכים אנשי עסקים ראש עירייה לשעבר ויו"ר ועדה מחוזית לשעבר.

השורה התחתונה: קרקע שנועדה לשרת את הציבור שירתה יזמי נדל"ן פרטיים. קבוצת חג'ג', בפרסומיה, הציעה סמוך למועד השיווק ב-2009 דירות של 5 חדרים מ-2.1 מיליון שקל. אחד הרוכשים בפרויקט, כדירה להשקעה ככל הנראה, היה... השר גלעד ארדן (שאין לו כל קשר מכל סוג עם שינוי הייעוד). פרויקט היוקרה שקם על קרקע שיועדה לציבור ותוכנן ע"י האדריכל אילן פיבקו, החל להיבנות על ידי דניה סיבוס, חברה בת של אפריקה ישראל. בועת הנדל"ן עשתה את שלה: הדירות הזולות בפרויקט מוערכות כיום בסכומים העולים על 3.5 מיליון שקל.

כמובן, זו זכותו המלאה של ארדן לרכוש דירה להשקעה וגם למכור את הזכות, אבל הפרויקט הקטן הזה ברמת אביב ג' שבתל אביב הוא סימן ההיכר הטוב ביותר של בועת הנדל"ן והמחדל הגדול ביותר של הממשלה, שבה שותף גם ארדן: חוסר יכולתה לספק לציבור שירותים נורמליים, בין היתר שירותי דיור סבירים, והחגיגה שהיא מאפשרת לכמה יזמים בודדים.

3. למרות ההתלהבות לכאורה ממה שמגלות לנו הצהרות ההון של פוליטיקאים, צריך להבין שבמקרים רבים הן חושפות טפח ומכסות טפחיים. יש אינספור דרכים לעקוף את הצהרות ההון באמצעות המעגל הקרוב אליך - בני משפחה וכדומה. הבעיה היא אחרת לגמרי: פוליטיקאים בעלי הון מאמצים את התפיסות של בעלי ההון ונוטים להתנתק מבוחריהם, וגרוע מכול, הם מגלים אדישות למצוקות ולא מתאמצים לפתור אותן.

כדאי להעיף מבט בציטוט של ג'ובראן חליל ג'ובראן המופיע משמאל: "מעט ידע שמלווה במעשה שווה הרבה יותר מהרבה ידע שמלווה בבטלה". נתניהו וממשלתו התבטלו בפני בועת נדל"ן והשלכותיה ההרסניות. המקסימום שנתניהו עשה היה להפיל את התיק על לפיד ולגרום לעיתונאים הצמודים לו לשווק את התזה הזאת.

נתניהו בזבז טונות של אנרגיות על פוליטיקה נכלולית ומביכה שנועדה למנוע את בחירתו של רובי ריבלין לנשיא והוציא את המרוץ לנשיאות מכל פרופורציות. אם היה משקיע אחוזים ספורים מאנרגיות השנאה לריבלין ב"שנאה" לבועת הנדל"ן אולי מצבם של הזוגות הצעירים היה משתפר. את הראיון הכלכלי היחיד עמו מזה זמן רב הוא העדיף לתת לפרופ' לכלכלה ועיתונאי החצר שלו בחו"ל, וזה היה אחד הראיונות המלוקקים והמביכים שנעשו עם ראש ממשלה. הוא היגג שם על "קפיטליזם של מקורבים" כאילו הוא צופה בו מהצד, אף שהיה לו חלק גדול ביצירתו. מה עם שאלות פעוטות, ממש פעוטות, כמו איך פותרים את בעיית הדיור? אה, זה לפיד אשם. עזבו אותי ותנו לי להפגין את הידע הנהדר שלי בכלכלה בפני להקת המעודדות שלי.

קפיטליזם של מקורבים קיים גם קיים בשלטון המקומי, הרבה יותר מבשלטון המרכזי. הריקבון והשחיתות שם רק גברו בעקבות בועת הנדל"ן וכתוצאה מהחיכוך הצפוף בין ראשי עיריות, קבלנים והכסף הגדול. שינוי ייעוד, זכויות בנייה, חריגות בנייה - זה שם המשחק, והמשחק הזה שווה כסף ענק. לשלטון המרכזי יש אינטרס ברור שהמצב הקיים בשלטון המקומי יימשך כי הוא מספק ג'ובים למכביר למקורבים וכדומה.

קפיטליזם של מקורבים קיים גם קיים בעמותות, שעליהן ממעטים לדבר, שחלקן משמש צינור להעברת כספים למקורבים כמו במעגל קסמים: הכסף מגיע מתרומות ציבוריות ואיכשהו, בחלק מהעמותות, זורם לכיסים של בודדים. נתניהו מכיר ראש עמותה אחד כזה לשעבר: כשהיה שר אוצר הוא אפילו נתן לו מכתב המלצה.

קפיטליזם של מקורבים קיים גם קיים בחיכוך בין חברות ממשלתיות לבין ממשלות זרות, שם גוזרים קופונים אדירים, בין היתר בעסקאות ביטחוניות, אבל לא רק. ראו דמי התיווך שאמור לגזור נתן אשל, לשעבר ראש לשכתו, באיזו עסקת מים במקסיקו. מקורות צריכה את אשל? היא לא יכולה להסתדר לבד? למה שהתעשייה האווירית לא תחשוף בפני הציבור את העמלות שהיא שילמה ל"מתווכים" למיניהם על עסקאות לאורך שנות קיומה?

אם נתניהו מוכשר באופן קיצוני, כפי שאוהדיו מפרגנים לו, הוא ודאי מבין שקפיטליזם של מקורבים לא נוצר יש מאין, אלא נוצר גם על ידי פוליטיקאים, והוא הולך ומתנפח, בדיוק כמו בועת הנדל"ן, בגלל אוזלת ידם. במקרים רבים הוא גם משרת אותם.

 נתניהו וריבלין / איור גיל ג'יבלי