"הכדורגל במונדיאל יהיה גרוע..."

איזה גרוע ואיזה נעליים? סוף השבוע הראשון בברזיל הסתיים עם הצגות פנומנליות (חוץ מהשופטים כמובן) ו-25 שערים בשבעת המשחקים הראשונים

מריו בלוטלי נבחרת איטליה / צילום: רויטרס
מריו בלוטלי נבחרת איטליה / צילום: רויטרס

בשנים האחרונות דיברו הרבה על מות כדורגל הנבחרות, על ההידרדרות שלו לעומת ליגת האלופות והליגות שצמחו עם הכסף הגדול באירופה. זה נכון שיש מגמה של ירידה במונדיאלים של שנות התשעים ואילך, במקביל לעלייה הדרמטית ברמה של הכדורגל באירופה. בלי להיכנס לסיבות של עליית הרמה בכדורגל הקבוצות, המונדיאלים סבלו מתקופת מעבר בכדורגל ומההצפה עם נבחרות חלשות מרגע שהועלה מספר המשתתפות ל-32.

אבל היתה לכך סיבה - הקונפדרציות של הנבחרות "הקטנות" טענו בצדק שהמונדיאל הוא מועדון סגור. העלייה של נבחרות אפריקניות ואסיאתיות מתחילה היום להוכיח את עצמה, וכדורגל הנבחרות זכה לדחיפה אמיתית והביא מסגרת שיטות אימון רציניות יותר לכל המדינות המשתתפות.

סוף השבוע הראשון של המונדיאל בברזיל הראה גם שאין יותר מקום לגישושים: מי שלא מנצח בסיבוב הראשון צריך להתחיל לחשב. ואת הכדורגל שהוא פועל יוצא מכך, אפשר לראות בטורניר הנוכחי.

משחק הפתיחה היה הטוב מזה 40 שנה, בהחלט גם בזכות נבחרת קרואטית אמיצה בהרכב ההתקפי ביותר שלה, מול ברזיל בביתה. למרות נבואות השחור שדיברו על כדורגל משמים ואיטי בטורניר בברזיל - בשבעת המשחקים הראשונים הובקעו 25 שערים, לעומת תשעה בדרא"פ. הכדורגל עד כה התקפי, קבוצתי וחכם טקטית. אפילו היוונים אמנם לא באמת שיחקו טוב במיוחד, אבל הם לא ערבבו בטון ולא היו עסוקים בהחניית האוטובוסים כהרגלם. במפתיע, מסתבר שבברזיל כן אפשר לשחק כדורגל, ואפילו לא רע.

מי שעדיין לא בא למונדיאל, או לפחות לא התאים את עצמו לרמה וללחץ הכבד, הם השופטים. וזה למרות, כדברי שופט העבר השוויצרי הבכיר אורס מאייר, "שמעולם לא עברו השופטים יותר סמינרים וסופי שבוע של הכנות (יותר מ-20 מאז 2011!) או יותר מחנות אימונים, ומעולם לא היו יותר בכושר מאשר במונדיאל הזה". מאייר המשיך ואמר שאין לו הסבר איך "שופטים ברמה הזו שורקים טעויות במקרים כל כך ברורים, במגרש פתוח".

אוליבר קאהן, שוער נבחרת גרמניה לשעבר והיום פרשן הערוץ הגרמני השני, לא רצה להעליב אף אחד, אבל אמר: "מי שלא שופט ברמה הזו ביומיום, לא רגיל למהירות ולאינטנסיביות, ולא יכול לשפוט במונדיאל". אולי זה דווקא רעיון, לפתוח את משחקי ליגת האלופות לשופטים מכל העולם. אולי גם בליגות המקומיות. עד אז, הרעיון של פיפ"א להגביל את מספר השופטים ממדינה או מקונפדרציה לא משרת את איכות השיפוט. שתי טעויות קריטיות במשחק הפתיחה (פנדל שלא היה וכרטיס אדום שלא נשלף), מצעד איוולת לרעת מקסיקו (שני שערים חוקיים שנפסלו, פנדל שלא ניתן), פנדל מופרך לזכות ספרד, שער מופרך לזכות הולנד, וכובש אוסטרלי שהיה חייב להיות מורחק על פגיעה ללא כדור: מאזן היום הראשון למשחקים פשוט מזעזע. ביום השני היו פנדלים שלא נשרקו לזכות יוון, אבל גם השופטים הבכירים נכנסו למעגל השיפוט, והרמה עלתה, למרות טעויות פה ושם. אבל איך זה ימשיך? מאמן אלג'יריה, ואחיד חלילהודג'יץ' הבוסני, אמר בשבת לעיתון בלגי, שהוא "חושש יותר מתצוגת השיפוט מאשר מהיריב".

***

פחות מזעזע, אבל עדיין מעורר מחשבות, הוא הקיבעון של המאמנים. בשני מקרים לפחות, חששו המאמנים מדעת הקהל ולא לקחו סיכון - ובכך הרסו לעצמם את ההגנה. המקרה הבולט ביותר בהקשר הזה יותר הוא של אלופת העולם מספרד: ויסנטה דל בוסקה כבר זכה לביקורת על שהשאיר כישרונות צעירים ורעבים בבית. אבל הוא הגדיש את הסאה כשהושיב על הספסל את חאבי מרטינס, הבלם המצטיין במשחקי ההכנה של ספרד, כי פיקה חזר מפציעה. התוצאה היתה נפקדות של הגנה איטית, מסורבלת ומובכת. לראמוס נשאר רק לרדוף אחרי כדורים אבודים, לעיתונים נשאר רק לחפש שמות תואר מקוריים למה שההולנדים ביצעו בהם, ולאוהדים להרהר בסופו של עידן.

עוד דבר שלא השתנה זו הנאיביות האנגלית. חוסר היכולת שלהם להתאים עצמם למצבים משתנים. הם רצו נפלא, שלטו במשחק, היו יצירתיים, דינמיים ואנרגטיים. בדקה השבעים הם כבר זחלו על הדשא הכבד של מנאוס במזג אוויר טרופי רצחני כשהם מיובשים ועיניהם כבויות. ללא שחקן שמנהל את המשחק האנגלי ומשנה קצב, לא יכלו גם שלושה שחקנים טריים וכישרוניים לעזור לנבחרת גמורה. מצד שני הראה פירלו שמנהל צריך לדעת להפעיל את השחקנים שלו בחסכנות, ביעילות ותוך עבודת צוות מושלמת. איטליה נתנה גז, יצאה לשלוש-ארבע התקפות וגמרה את המשחק - שלא לדבר על עוד קורה ומשקוף שהצילו את האנגלים מתבוסה.

היחיד שהאימפקט שלו יותר גדול אפילו מזה של פירלו הוא דידייה דרוגבה. בדקה ה-62 הוא עלה מהספסל, בדקה ה-66 כבר הפכה חוף השנהב פיגור ליתרון 1-2 על יפן. נבחרת לא מסודרת ועצלנית קיבלה פתאום ביטחון ודינמיות, והפכה מסוכנת שוב ושוב ושוב. ליפנים שהיו בטוחים בעצמם שעה שלמה לא היתה תשובה לאחד מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה של אפריקה ואחד האישים המרשימים בכדורגל בכלל. בשלושים דקות על המגרש הוא זכה ביותר כדורים באחד על אחד מאשר כל שאר השחקנים על המגרש בתשעים דקות. הופעה היסטורית וחתיכת אמירה.