זה קרה כמעט לכל גדולי הרוק בעבר: הם מתחילים כמהפכנים, בהמשך מצדיעים למוזיקה שעליה גדלו בנעוריהם, ואז מגלים את המוזיקה שעליה גדלו הוריהם. הבעיה של ג'ק ווייט ושל כולנו, בעומק המאה ה-21, היא שעכשיו כמעט כל אמני הרוק פועלים רק בשלבים שתיים ושלוש: כולם מצדיעים לגיבורי נעוריהם או לגיבורי הוריהם. כמעט איש לא מנסה לנסח את ההווה או את העתיד. וכך מוקהה ונעלם עוקצה של תרבות שלמה, והיא הופכת מהחוד של התרבות לאחד מהאגפים העשירים, המספקים והיפים שלה, אבל כאלה ששייכים לעבר.
הרצועה הרביעית בחדש של ווייט היא כנראה שיר הגיטרות הטוב של השנה, וייתכן שלו יצא לפני 40 שנה היה הופך גם לאחד הלהיטים הגדולים שלה. אבל "האם תילחמי למען אהבתי?" והאלבום החדש כולו מלמדים לא רק על ווייט האמן הפרטי, אלא על המצב הכללי ברוק העולמי.
ווייט הוא כעת אמן הרוק הבולט בארה"ב, וככל שהוא מתקבע בצמרת כך ברור עד כמה החשיבות והמעמד של אמני הרוק הולכים ומתמסמסים. מה שהיה מהפכני הפך לשמרני. מה שהיה חדשנות הפך למורשת. מי שהיו קולות מובילים ומנהיגים בתרבות הופכים לאמנים, מצוינים ככל שיהיו, שפועלים בשדה המתוחם שלהם ושעבודתם והשפעתם אינם חורגים ממנו. עצוב? כן, אבל זה קרה לג'אז כבר לפני עשרות שנים.
הרעיד את העולם
"לזרטו" הוא אלבום רוק קלאסי טוב מאד מסוגו, עשוי לעילא, ששב ומפגין את הבקיאות והמומחיות של ווייט בבלוז, רוק דרומי, אמריקנה, קאנטרי, הונקי-טונק ובשאר סגנונות שפועמים בליבה של התרבות האמריקנית שבין החופים המזרחי והמערבי. ווייט, שיהיה בחודש הבא בן 39, מגיע לאלבום הסולו השני שלו עטור בתהילה, שכבר לא נקשרת היום סביב המחלפות של גיבורי גיטרות.
הוא היה חדשן בלוז ומהפכן גישה ואסתטיקה ברוק לפני 15 שנה עם ה"ווייט סטרייפס", והוביל אח"כ שתי להקות נוספות, ה"רקונטורז" וה"דד וות'ר".
הוא התארח על במות והפיק אלבומים, בין השאר, עם בוב דילן והרולינג סטונס, לורטה לין ואלישה קיז ובק. הוא חבר ב"מועצה לשימור הקלטות" של ספריית הקונגרס בוושינגטון. הוא זכה כבר בשמונה פרסי גראמי.
הוא הוכר כ"שגריר המוזיקה של נאשוויל" ע"י ראש עיריית בירת הקאנטרי בטנסי, שם גם ממוקמים בשנים האחרונות ביתו, אולפן ההקלטות וחברת התקליטים שלו, שבמסגרתה בין היתר הקליט אלבומים לניל יאנג ולאשתו לשעבר, הדוגמנית קרן אלסון, ממנה יש לו שני ילדים.
הוא היה נשוי גם למג ווייט שותפתו לצמד ה"וויט סטרייפס", וחדר לצהובוני העולם ברומן קצרצר עם השחקנית רנה זלווגר.
ווייט הופיע ב-12 סרטים, וגם תועד בשניים מסרטי הדוקו-מוזיקה הטובים של השנים האחרונות: ב-"Shine a light" של מרטין סקורסיזי על הרולינג סטונס וב-"It might get loud" מפגש הפסגה שלו עם שני גיבורי גיטרה מדורות קודמים, ג'ימי פייג' מלד זפלין ודי אדג' מיו 2. הוא נבחר ע"י מגזין ה"רולינג סטון" בין 20 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים.
והוא ללא ספק חתום על ריף הגיטרה האחרון שהצליח להרעיד את כל העולם ב-"Seven nation army" של הווייט סטרייפס מלפני כמעט עשר שנים, שהגיע כמעט לכל אצטדיון ספורט ברחבי הגלובוס.
לברוח מההווה
"בלאנדרבאס" אלבום הסולו הראשון והקודם שלו, מלפני שנתיים, כלל כתיבת שירים די מצוינת, ונשמע כהתפתחות הדרגתית וצפויה מהמינימליזם שאפיין את הווייט סטרייפס לעושר כלי, עיבודי והפקתי, של אדם שהוא היום המאסטר של הרוק המסורתי.
"לזרטו" קופץ אפילו רחוק יותר אל המסורתיות.
ווייט הרי זינק להכרה העולמית כמי שמרענן מסורות של ענקי הבלוז מראשית המאה שעברה, ולכן זה לא ממש מפתיע, ובכל זאת: החדש שלו עושה למוזיקה האמריקנית המסורתית את מה שהאלבומים של "דה בנד" עשו לה בסוף שנות ה-60: משמר את המורשת ומעדכן אותה להווה.
"האם תילחמי למען אהבתי" הוא מעין ביקור חוזר ב"תנו לי מחסה" הנשגב של הרולינג סטונס, ו"Just One Drink" הוא הצדעת הונקי-טונק לסטייל שלהם בשנות ה-70.
זה אלבום שמאוד יענג את כל מי שמחזיקים בבתיהם ובליבם אלבומים ישנים של בוב דילן, דה בנד והסטונס. הבעיה היא שלהבדיל ממה שעשו האלבומים שלהם לפני חצי מאה ו-40 שנה, האמנות של ווייט היא כבר סוג של דיבור פנימי בלבד.
היא לא מגיעה לכלל החברה. היא לא פורצת לתודעה של מי שמאזינים, למשל, למיילי סיירוס או קאניה ווסט או לטיילור סוויפט.
היא מצדיעה ל"אמריקנה" ולתרבות מוזיקלית אמריקאית מפוארת, אבל אין לה שיג ושיח עם התרבות העכשווית.
ואולי זה בעצם מה שעושה את האלבום החדש של ווייט למקלט המושלם בדיוק עבור האנשים שהם עצמם אינם מנהלים שום שיג ושיח עם התרבות הזאת.
* ציון: 8
פסטיבל רוקנרולר: מדליקים את השמים
פני 20 שנה, פסטיבלי האביב והקיץ הגדולים בישראל, בצמח, בערד ובאילת, הוקדשו ברובם לאמני רוק. ואז התרבות השתנתה, ואת מקום הלהקות תפסו הדיג'ייז, ופסטיבלי רוק כמעט ונעלמו מהנוף הישראלי. אחרי שפתח את הקיץ הכי חזק שאפשר, עם הרולינג סטונס בפארק הירקון, ובדיוק חודש לפני שיגיע לכאן ניל יאנג, שוקי וייס מנסה לייסד פסטיבל רוק מקומי. יובילו אותו בשלישי וברביעי הבאים באצטדיון בלומפילד הפיקסיז וסאונדגארדן, והוא יארח גם את גוגול בורדלו, דה הייבז, ואת אורי כינרות ואלישע בנאי ו-40 השודדים שלנו. שווה להשקיע במסורת חדשה, ובטח ששווה עד מאוד לראות את הפיקסיז, אחת מלהקות הרוק האחרונות שבאמת חוללו מהפכה מוזיקלית ותרבותית, גם אם זו הובנה במלואה רק בעקבות הצלחת הענק של תלמידיהם ב"נירוונה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
